ואז הגיעו המעקלים

כילדה חלמתי כמו כולם על בית ממוצע, שלושה-ארבעה ילדים חמודים, מקצוע מכובד ופרנסה שתאפשר לי ולחלומות הקטנים שלי להתקיים בכבוד. לא חלומות גרנדיוזיים של להקים מפעל, להפוך לטייקון נדל"ן ואפילו לא לנצל את כישוריי כדי להיות פוליטיקאית שמשנה סדרי עולם.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. כדרכו של עולם התחתנתי. ואז נולד הילד הראשון. ואחריו השני. והשלישי. והרביעי. והם צריכים חיתולים וטיטולים, פירות וירקות, חלב ולחם, גנים ובתי ספר שפעם הבטיחו לי שיהיו בחינם, לימודים, וגם בית. אפילו לא כזה שיהיה שלנו, כי מי בכלל יכול לחשוב על קנייה.

חוב של אלף שקלים תפח ל-30

הפגנת תמיכה במשה סילמן מול המוסד לביטוח לאומי, תל אביב(צילום: מוטי קמחי)

וכך נוצר חוב קטן פה וחוב קטן שם, ועסק שניסיתי להקים קרס בראשיתו כשההוצאות היו גבוהות מדי. ועוד לפני שהספקתי לומר "יצחק תשובה" חוב של 300 שקל לרשת הסופרמרקטים של טייקון קטן קפץ פתאום ל-1,000 שקל, פלוס ריבית והצמדה, פלוס תשלום נאה לעורכי הדין שלו, פלוס עיקול כל תכולת הדירה שלי אל מול עיניהם הדומעות של ילדיי. מישהו הרי צריך לפרנס את המשפטנים והיח"צנים שמוכרים לנו לוקשים על הבוסים טובי הלב שלהם. מישהו צריך לממן להם תספורת לחובות של מיליארדים, בזמן שאני לא מקבלת הנחה מהמדינה אפילו על מאות או אלפי שקלים.

ואגב, אם מישהו חשב שהריבית הבנקאית שוחטת, שינסה פעם את ההוצאה לפועל. חוב התחלתי של אלף שקל הגיע במהירות ל־20 ו־30 אלף, ועורך הדין של החברה - שמרוויח מספיק כסף כדי לקנות אותי יחד עם כל ילדיי - מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, בקול רך ומתחנף. "נסגור איתך על חצי, רק 15 אלף שקל", הוא אומר במתק שפתיים, "אבל רק אם תשלמי עד ה־15 בחודש. אחר כך הקנס יגדל עוד יותר".

והנה אין לי טלפון, ואין חשמל

לאט לאט החובות הלכו ותפחו, וטבעת החנק על צווארי התהדקה. בכל ערב נכנסתי למיטה כשבלבי תפילה - שבבוקר עדיין יהיה חשמל, שהמקרר ימשיך לעבוד כי לעזאזל, אין לי כסף לטכנאי, שמכונת הכביסה תעבור גם את השבוע הנוכחי כי לא נעים לשלוח את הילדים לבית הספר בבגדים מטונפים, ושאף מעקל לא ידפוק בדלת וייקח את הטלוויזיה בת ה-20 שנה מילדיי. אך לשווא. המעקלים באו. שוב ושוב. אלה של הביטוח הלאומי - כן, הארגון שאמור לסייע לי ולשכמותי, ואלה של חברת התקשורת, שבראשה עמד טייקון שקיבל "תספורת" על חוב שגדול בערך פי מיליון מ-480 השקלים שהייתי חייבת לחברה שלו.

הגיעו גם האנשים הנחמדים מהסופר של הטייקון האחר, שגילח לי את כל הבית, וגם אלה שבאו מטעם בעל הדירה והשליכו אותי יחד עם ילדיי לרחוב, מהסיבה הפשוטה שמרוב חובות כבר לא היה לי מאיפה לשלם את שכר הדירה שהרקיע פתאום שחקים, כי לממשלת ישראל הרבה יותר חשוב לפרגן לאילי הנדל"ן שתורמים להם, מאשר לנו - האזרחים הקטנים מאוד.

מעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. משה סילמן ברגע ההצתה (צילום: מוטי קמחי)

והנה אין לי טלפון, ואין חשמל. ולפעמים גם אין גז ואין מים. ואין בית. ואין למי לפנות כדי שיעזור להוריד את אבן הרחיים מהצוואר. אז כן, גם אני משה סילמן. ולפעמים, כשהכוח כבר נגמר, נותר רצון אחד ברור - לסיים את הכול. בשקט, בלי להגיע לכותרות החדשות. אחרי המוות אין יותר חובות, הרהרתי לא פעם, ואולי כך הילדים שלי יוכלו להתחיל מהתחלה. בפעמים אחרות קיוויתי, באמת שקוויתי, למות בפיגוע, כדי שהמדינה תהיה מחויבת לדאוג לילדיי היתומים. מצד שני, חשבתי, הרי מי מבטיח שיהיה בכלל מי שידאג להם. הביטוח הלאומי? באמת?

ראיתי את הלב הקפוא

חוץ מזה, בישראל הקפיטליסטית, גם חלקת קבר היא מאוד לא זולה. הרי גם סוחרי המוות מחברה קדישא צריכים להתפרנס ממשהו. ומי ישלם על ההלוויה והקבורה? הילדים, שכל מה שרציתי זה לתת להם התחלה טובה יותר לחיים?

ובינתיים מחירי האוכל עולים, ומחירי השכירות מזנקים, והריביות שוחטות, והחוב גדל לממדים מפלצתיים. לו היה לי את הכסף לשלם לפני עשר שנים, ב-15,000 שקל הכול היה נסגר.

כדי למנוע את הסילמן הבא(צילום: אוהד צויגנברג)

והיום? אני מחזיקה על גבי חוב של יותר ממיליון שקל. בינתיים, הם לא הצליחו לשבור את רוחי. בורכתי בילדים מופלאים, שעובדים בעצמם קשה ומנסים בעצמם לסייע לי ולאחיהם הקטנים. פה ושם, באמצע הדרך, אנשים טובים מוכנים ללכת לקראתנו. יש לי גם גישה חיובית לחיים, ואמונה שבכל יום אפשר להתחיל מחדש, ולא משנה מה עומק הבור שאליו נכנסתי, אחרת כבר מזמן הייתי מעלה את עצמי באש בתוך סניף בנק או במשרדי הביטוח הלאומי.

אז אני בהחלט משה סילמן. לא שופטת אותו לרגע, גם אם המעשה שעשה קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. כמוהו, ראיתי את הלב הקפוא בשירותי הרווחה ובביטוח הלאומי, וחוויתי את אוזלת היד הנוראה של ממשלת ישראל, שרוב שריה עסוקים במלחמת הישרדות מביכה על כיסאם, במקום לדאוג להישרדותנו שלנו.

ואם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם יום אחד במצבי או חלילה במצבו, כדאי שתמונתו המצמררת תבער מול עיניכם בכל יום, מעכשיו ועד שנוציא את המדינה הזאת מידיהם של הפקידים, הביורוקרטים והברוקרים הציניים שמהמרים על חיינו ועל הפנסיות שלנו בבורסה האמיתית - ונחזיר אותה לידי אזרחיה.