"כדי ששינוי יקרה, כולנו צריכים לקחת אחריות"

דנה לובינסקי (33) היא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ומשוררת, תושבת תל-אביב, ומיוזמי ומקימי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, שקמה במסגרת אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר. התנועה שמה לה למטרה לשפר את פני השירות הציבורי הפסיכולוגי, לעורר את מודעות הציבור לזכות הבסיסית לרווחה ולבריאות נפשית, ולעודד אקטיביזם ומעורבות פוליטית מצד הקהילה הפסיכולוגית.

איך את כפסיכולוגית ופעילה חברתית, רואה את היחס בין המבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים הקיימים, שנגדם מופנית המחאה, לבין המבנים הנפשיים וסולם הערכים האישי שלנו?

קשה לומר מה קודם למה, אבל חשוב להכיר באופן שבו המבנים הנפשיים וסולם הערכים שלנו משרתים את שימור הסדר החברתי, הכלכלי והפוליטי, ואת האינטרס של בעלי הכוח - ולהיפך, איך המערכת הכלכלית-חברתית-פוליטית יוצרת ומחזקת מבנים נפשיים וסולם ערכים מסוים בנו.

דוגמה לכך היא הקשר בין האינדיבידואליזם הקיצוני שלנו לבין האידיאולוגיה הקפיטליסטית השולטת. שניהם אחראים לתפיסה המקובלת, שאם יש לך בעיה כלשהי - כלכלית, בריאותית, חברתית - זבש"ך! אתה אחראי לה ואתה צריך לפתור אותה בעצמך. זה ממסך את היכולת שלנו לראות איך רבות מן הבעיות שלנו הן בעצם בעיות קולקטיביות, בעיות שהן תוצר

של המערכת הכלכלית-חברתית-פוליטית, ושהכרחי לפתור אותן ברמה הזאת.

ביטויים לכך שהחברה שלנו חולה

למשל, אם כל כך הרבה אנשים עובדים במשרה מלאה ולא מצליחים לגמור את החודש, ואם אחד מכל שמונה ילדים סובל מדיכאון וחרדה, אז אי אפשר להמשיך למקם את הבעיה אצל היחיד. אלו הם ביטויים לכך שהחברה שלנו חולה. גדולתה של המחאה החברתית בכך שהיא הוציאה את המצוקה הפרטית והאישית לכאורה אל הרחוב, וחשפה אותה כבעיה קולקטיבית.

אבל כשם שחשוב לראות איך משפיעות עלינו המערכות הגדולות, חשוב גם להתבונן פנימה ולהבחין כיצד הפנמנו את האידיאולוגיה בתוכנו ואיך אנחנו משתפים איתה פעולה.

קל לנו מאוד להפנות אצבע מאשימה כלפי הדיכוי, העוול והניצול שהאחר מפעיל עלינו. הרבה יותר קשה לנו להתבונן ולהבחין באופן שבו אנחנו נוטלים חלק אקטיבי בדיכוי של הזולת, ובאופן שבו האידיאולוגיות בהן אנו מחזיקים משרתות את הדיכוי הזה. אבל התבוננות כזאת, ופירוק של אותן אידיאולוגיות, היא קריטית כדי לאפשר שינוי חברתי עמוק ואמיתי.

את מוכנה לפרט מעט איך אנחנו משתפים פעולה עם הדיכוי והניצול שאנו רואים בחוץ?

מצד אחד, אנחנו מתלוננים - ובצדק - על היחס האינסטרומנטלי של המעסיקים כלפינו, ועל האופן שבו המדינה עושקת אותנו ומתייחסת אלינו כאל מוצר או חפץ. מצד שני, גם אנחנו מפעילים קריטריונים ויחס דומה כלפי עצמנו והזולת. אנחנו מודדים כל דבר כמעט: כמה כסף יש לך בבנק, כמה עלה הבית שלך, באיזה סיירת שירתת, עם כמה נשים שכבת, כמה חודשים טיילת בחו"ל אחרי הצבא, כמה גאדג'טים יש לך, מה היקף המותניים שלך ומאיזו שנת ייצור המכונית שלך.

"אלימות ממשית שרובנו לא שמים לב אליה"

זאת אלימות ממשית, ורובינו אפילו לא שמים אליה לב. אנחנו כל כך רגילים לתחרות ולהשוואה, ללוגיקה שיש כובש ונכבש, דופק ונדפק, זה ששיחק אותה והפראייר, עד שרובנו לא יכולים בכלל לדמיין שקיימת אפשרות של הוויה אחרת ברמה הבינאישית, כמו גם ברמה הקולקטיבית והמדינית.

דוגמה לכך עלתה במעגלי שיח שהנחו כמה מחבריי הפסיכולוגים בקיץ האחרון, בהם דנו בנושא של יחסים רומנטיים ובאופן שבו הם מעוצבים בעידן ההיכרויות באינטרנט. דרך השיחה הזאת התחדדה אצל הרבה אנשים ההבחנה, בכך שגם במסגרת הניסיון התמים והאנושי ליצירת קשר רומנטי, מעורבת בעצם לוגיקה של שיווק, ניכור וצריכה. אנשים מציגים את עצמם ורואים את האחר כמוצר עם מפרט טכני של גובה, משקל, תכונות וביצועים. כך אפשר לראות כיצד הצריכה, החפצון והחמדנות משתקפים באופן שבהם נבחנים יחסים רומנטיים – ויחסים בכלל – בעידן שלנו.

מדוע כל-כך ברורות לנו הבעיות שקיימות מחוץ לנו, אבל כל-כך קשה לנו לראות את השתתפותנו בהן?

אחד הגורמים לכך הוא שבמסגרת החשיבה המערבית הונחל לנו רעיון של סובייקט אוטונומי קבוע ויציב. לעתים רחוקות אנחנו מצליחים להבחין בהקשר היחסי והמותנה של העצמיות שלנו, ובמידה שהרצונות והמחשבות שלנו מגלמים את יחסי הגומלין שלנו עם הסביבה ומעוצבים על ידם.

האשליה הזאת קשורה כמובן באופן הדוק למבנה הכלכלי ולקדמה הטכנולוגית, שבגללם יש לחלקנו אפשרות להעמיד פנים שקיומנו אינו תלוי באינספור גורמים ובני אדם אחרים. בחברה אגררית, למשל, ידעתי שהמספוא שמגדל דודיק החקלאי מזין את הפרות של יהודה הרפתן, שמהחלב שלהן שותים ילדיי, ושכדאי לי להיות מיודדת עם צילה התופרת, אשתו של חיים המורה, כדי שיתייחס טוב לילדיי.

היום ילדות בסין תופרות את הבגדים שלי, מהגרים כהי-עור מנקים לי את הרחובות, והמזון שלי מגיע לסופר קפוא בשקיות פלסטיק ממחנות ריכוז לבעלי חיים. חלק ניכר מהניצול האיום, שכרוך בהתקיימות היומיומית שלנו, סמוי מעינינו. קשה לנו להכיר בו וקשה לנו להבין את השלכותיו. גם כשמשהו עומד לנו מול הפרצוף אנחנו מתוכנתים לסתום את האף ולסגור את העיניים. אנחנו מתוכנתים להיות עסוקים בעצמנו וב"מה שטוב לנו".

אז אם מצבנו הנפשי-ערכי והמערכת החברתית-כלכלית-פוליטית כל-כך שלובים זה בזו, איך בכל זאת מתחוללים שינויים?

מהפכות בהיסטוריה, כמו למשל המהפכה הצרפתית או המהפכה הקומוניסטית בברה"מ, או המהפכה הנוכחית במצרים, הוכיחו כמה קל להחליף מבני כוח ישנים בחדשים, כשרק הפנים משתנות אבל יחסי הכוח והניצול עומדים על כנם.

החלפת הסיסמא מ"העם דורש צדק חברתי" ל"העם עושה צדק חברתי"

חשוב להבין כי התהליך של פירוק מבני הכוח והניצול המופנמים, ויצירת מערכות שונות במהותן, מצריך זמן, אומץ, מאמץ, ובעיקר ויתורים נפשיים ממשיים. אחד המרכיבים החשובים ביותר במחאה הנוכחית הוא הניסיון לפרק את המבנים והמערכות הקיימים וליצור פרקטיקות חדשות של שיח, של מערכות יחסים, של צורות מחייה, ולא רק מחאה כנגד הסדר הקיים. ובכך יש גם הסתכנות.

וויתורים? הסתכנות? – למה שינוי ויצירה חדשה כרוכים בוויתור ובהסתכנות?

קל לי לתת דוגמה לכך מתחום הפמיניזם. המאבק לשוויון בין המינים, במקביל לכך שהוא מתחולל ברמה המוסדית, המדינית והחוקית, באשר לזכויות ולשכר, יהיה שלם רק אם יכלול גם שינויים פסיכולוגיים וחברתיים. זה תקף הן ביחס לגברים והן ביחס לנשים.

אז אם אני גבר פמיניסט, אני צריך להיות מוכן להתמודדות שמזמן לי המפגש עם האישה כשוות זכויות ויכולות. באותו אופן, אם אני אישה פמיניסטית, אני לא יכולה להמשיך לרצות שהגבר שלי יהיה חזק וקשוח ולהיבהל אם הוא מראה פגיעות, או לחשוב שהוא לא ג'נטלמן אם הוא לא משלם את החשבון במסעדה.

העם עושה צדק חברתי

באופן דומה, מעבר לוויתור על כסף, כוח ופריווילגיות מצד אלו שיש להם עבור אלה שאין להם, יש גם ויתור נפשי ועמוק לא פחות. האידיאולוגיה הבורגנית לפיה הגאולה האולטימטיבית נמצאת בבית עם הכלב ושלושת הילדים, טבועה עמוק בחברה הישראלית, ויש בה הרבה ביטחון ונחמה. הקיץ נחשפתי באופן אישי לאנשים אמיצים באמת, אנשים שמבחינתי מהווים השראה אמתית, שמוכנים להתנסות על בשרם בפרקטיקות אלטרנטיביות של מחייה

ושל יחסים. ראיתי אנשים שוויתרו על בית ועבודה כדי להתנסות ולבדוק אם הדבר הזה אפשרי.

סארטר יצר אבחנה חשובה בין האדם המוחה לאדם המורד. הוא טען שהאדם המוחה הוא כזה שמתענג על שבירת הסדר הקיים ויציאה כנגדו, ללא רצון אמתי שהדברים אכן ישתנו. לעומתו, האדם המורד הוא כזה שבאמת מוכן לטלטלה ולאחריות שמביא עמו שינוי אמיתי. כדי ששינוי אכן יקרה, כולנו צריכים להתבגר, לקחת אחריות.

הדרישה הזאת רלבנטית ופונה דווקא למעמד הבורגני, שיש לו כמובן הרבה על מה לוותר, לעומת המעמד הנמוך, שעבורו מן הסתם הוויתור הזה קיים פחות. אחד הביטויים החשובים של התובנה הזאת היה המעבר מן הסיסמא ל"העם דורש צדק חברתי" ל"העם עושה צדק חברתי". העשייה הזאת, החדשה, היא מבחינתי ליבה של המחאה. בלעדיה שום שינוי אינו אפשרי.

• "איך עושה שינוי?" - האם יכול האדם להשתנות במהותו? האם יכולים היחסים בין בני אדם להשתנות באופן יסודי ועמוק? האם יכולה החברה להשתנות באמת? ואם כן, אז איך? ואיך אוכל אני "להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם"? ראיונות, מאמרים ורבי-שיח שנוגעים בשאלות היסוד של כל תנועת שינוי.
  

• עמיר פריימן , עורך המדור, הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית, כותב ועורך ספרים, יו"ר מועצת התנועה להעצמת הרוח בחינוך. הצעות לקישור עם אנשים או קבוצות שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל- amirfreimann@gmail.com . לראיונות נוספים במדור לחצו כאן .