גיל, רבותי, זו פיקציה

שר האוצר יובל שטייניץ הציע להעלות את גיל הפנסיה, וזה עורר תרעומת בחוגים רבים. מישהו יכול להסביר לי למה? כי אם זה היה תלוי בי, הייתי מבטל לא רק את גיל הפנסיה - הייתי מבטל את הגיל בכלל, בכל מסמך אפשרי. ואפשר כבר עכשיו להסיר את החיוך, כי אני ממש לא צוחק!

לטורים הקודמים של יהורם גאון ב-ynet:

• העם רוצה צדק בין-הורי
• אין לנו על מי לסמוך חוץ מאבינו שבשמיים
• על חופה וקשקושים
  

האם יש מישהו בעולמנו - עולם הרפואה המודרנית, עולם האנטי-אייג'ינג, עולם תוחלת החיים שטסה קדימה במהירות של טיל בליסטי - שחושב עדיין באמת שהגיל הזה, גיל 67, הוא גיל שבו צריך אדם לומר שלום ולא להתראות למקום העבודה שלו?

האם נותר עוד מישהו בעולמנו החדש והמתחדש שמאמין בחשיבותו של הגיל, חוץ מהאקטוארים של חברות הביטוח כמובן, שמורטים לעצמם את השערות בכל יום מחדש, כי כל החישובים שלהם "מתחרבשים" ובכל שנה אקטוארית מסתובבים להם מול העיניים עוד ועוד אנשים מעצבנים, בלתי צפויים, מלאי כוח וחיות, שלפי החישובים המלומדים שלהם כבר לא היו צריכים להיות איתנו? ומה לעשות לעזאזל, והם פה, מאוד פה, ומסרבים בעקשנות ללכת בעודם באיבם, אל השיש הטוב, הפרחים הריחניים ושיחי הרוזמרין.

הם נראים לכם זקנים?(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

אתם זוכרים איך נראה עד לא מזמן "זקן" בן 60? אם קשה לכם, נסו להיזכר במורים בבית ספר, או הרופאים בבתי החולים. זוכרים איך נראו אנשים לפני ניתוחי הקטרקט בעיניים? עם המשקפיים העבים, שעשו לאיש עיניים של פרה מיוחמת? היום מחליפים עדשות בניתוח לייזר, והאיש נראה נער, כזה שרואה למרחקים ארוכים.

במכון הכושר בו אני מתאמן יש "ילד" בן 85 ששר כל העת, ולא סותם את הפה. הוא מרים משקולות כמו אלוף הארץ, ורק כשמדברים איתו על גילו, הוא פתאום לא שומע. זקן כזה, למה שישמע בעצם.

הוא לא שומע והוא צודק, כי הגיל היום זה דבר מיותר, תוספתן מעצבן שדבוק לחייך כמו אבן ריחיים במשקל טונה, מין שעון חול (עם חול דק דק שרץ מהר) שכל הזמן מסמן לך קריאת כיוון חד סיטרית, ש"באה עת להחזיר ציוד", ואתה במלוא הכוח והאון (קראתם נכון), וממש לא בא לך להחזיר כלום לאף אחד, רק לקחת מהעולם את כל הנפלאות שיש לו להציע - ויש לו המון.

גיל, רבותי, זו פיקציה. זה מספר ביורוקרטי שפקיד רשם לך בתעודת הזהות, והוא העתיק את זה מאיזו תעודה, שרשמה אחות מיילדת בבית החולים לפני המון שנים. נו, אז זה רציני?! בסדר, עד גיל מסוים, הנטל הזה נסבל: גיל שש - כיתה א', גיל 13 - בר מצווה, 18 - צבא. מ-21, זה כבר מתחיל לחזור על עצמו.

מי אוהב לחגוג ימי הולדת מי, עם מסיבות ההפתעה האימתניות, בהן גם קיבלת שבץ כי חשבת שזו פגישה בענייני עבודה (כמה מצחיק...), ואתה גם פוגש אנשים שלא ראית מימיך, והם באים לחוג איתך את השארית - נחמדים כאלה.

לנכד שלי היו בשבוע החולף חמישה ימי הולדת: אחד עם הגן, לפני שהם יוצאים לחופשה, אחד עם החוג לכדורגל, אחד עם ההורים של הילדים מהגן, ועוד אחד שאני לא זוכר. דרך אגב, יום ההולדת האמיתי שלו חל רק בעוד חודשיים, ללמדכם כמה חשוב ורלוונטי הגיל לעניין.

נישאר צעירים לנצח. רק תנו ליהנות מזה!

הרפואה המתקדמת, העלייה בתוחלת החיים והמודעות לבריאות הפכו את רובנו לצעירי נצח. מישהו יכול להגיד לי היום עד כמה שונה בן הארבעים מבן החמישים, או השלושים? האם אפשר בכלל להבדיל ביניהם? ואני לא מדבר על מישהו רזה במיוחד, או אחד שהוא הוא זקן אמיתי כבר בבית הספר. לא על זה אני מדבר.

אני מכיר בריונים אדירי ממדים מצבא קבע, שנראים כמו סילבסטר סטאלון ב"רוקי" הראשון שלו, והם יוצאים לפנסיה בגיל 42. נשמע לכם רציני? לאן הם ילכו עכשיו, ה"זקנים" האלה, לבית אבות?

ישבתי באחת הנסיעות בתא הטייס, מאחורי שני הטייסים. אחד מבוגר, ואחד שנראה כמו נער, והמבוגר שיושב בצד ימין של התא, שזה הצד הפחות בכיר, קורא לצעיר שהוא הטייס הראשי את רשימת המטלות שעליהם לבדוק בטרם המראה - הצ'ק ליסט.

משסיימו ונתפנו ל"אורח" (שהייתי אני) אמר לי המבוגר מבין הטייסים: 'עד אמש ישבתי במקומו כטייס הבכיר. אמש צנחתי לגיל 60 וברגע אחד הפכתי לקשיש ולטייס משנה. בחודש שעבר עוד בחנתי אותו, את הצוציק, במבחני כשירות טיסה'. זה צודק, אני שואל אתכם?

מה אני אגיד לכם, אני כבר רואה בעיני רוחי עולם ללא גיל בו יסתובבו אנשים בגילאים של התנ"ך, ואף אחד לא יאיץ בהם לשום מקום: לא פנסיה, ולא מקום עבודה. ואם כבר בתנ"ך עסקינן, ובהלכה, ה"זקן" שם זה לא איש כפוף ועיוור, חסר שיניים, צולע ומשתעל. זקן שם זה חכם, בעל ניסיון, כמו שבעים הזקנים שהיו יועצים למשה רבינו וליהושע בן נון.

זקני העם בתקופת המקרא היו המועצה הראשית של העם, הסנאט, הסנהדרין, ממש לא אלה ששולחים לבית אבות ושוכחים לבקר, ממש לא מנהלי המפעלים, אדירי העוצמה והממדים, שניהלו מאבקים אדירים וביום בהיר קבע הגיל הבלתי מובן והמאוד לא צודק שעליהם לשבת בבית בטרם עת, בעודם במלוא כוחם

ותבונתם, וינהלו מאבקים עם זבובים ותיקנים. ותאמינו לי שרק הטלפון שלא מצלצל אצלם לעולם עושה אותם לחולים ולזקנים באמת. כמה חבל עליהם, כמה עוצמה מבוזבזת, בגלל איזה מספר אוילי ושרירותי בתעודת הזהות.

אני היום על תקן של בעל נסיון ואני מציע ממרום גילי, כמו של זקני העיר של פעם - בואו נרד מהשטות הזאת שנקראת גיל. אני יודע שהיום זה עוד מצחיק אתכם, אבל פעם, כשכולנו נהיה שם, בעולם הזה הנפלא - עולם האל-גיל, מה חבל שלא נוכל ליהנות ממנו, ומהחיים נטולי הגיל. העולם הנפלא, העתידי, בו הגוף יודיע לך שהתעייפת ושכדאי שתנוח מעט. לא הממשלה, ולא איזה אקטואר של חברת ביטוח.

אחסוך לכם טוקבקים: אני יודע בדיוק בן כמה אני, וגם אם הייתי בן 32 הייתי כותב את אותם הדברים.

• מפיקת המאמר: טל ויינגרטן
  

גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'