טור דה פרנס - ההרים גבוהים יותר כשמדוושים
למירוץ הטור דה פרנס יש מקום של כבוד בלוח השנה של חובבי ספורט ברחבי העולם. גם כאלה שלא עוקבים באופן קבוע אחרי מירוצי האופניים, מרותקים במשך שבועות לקרבות העזים על הזכות ללבוש חולצה בצבעים מזעזעים. גם לנו לא ממש ברורה הייתה המהומה הגדולה, עד שהצטרפנו לקבוצה אחת, ביום מירוץ אחד, למרגלות האלפים. עכשיו אנחנו מבינים
שאטילון על נהר שאראלון הוא כפר בן קצת יותר מ-1,000 שנים. פחות מ-5,000 תושבים גרים בו בבתים כפרייים בסגנון ימי הביניים, בין הנהר לפסגות האלפים. ואם תשאלו אותנו, מדובר באחד המקומות האידיאליים לצפייה בעשב צומח, בהמתנה לתנועתו האיטית של צל מגדל הפעמון הגדול, ובהאזנה לפכפוך המים הצלולים.
בלב הכפר הזה, בין בניין העירייה הזעיר לבית הדואר המיניאטורי, יש מלון ציורי. עד עכשיו לא הצלחתי להחליט אם היו אלה הקירות החיצוניים המתבקעים או מדרגות האבן השחוקות, שהרשימו אותי יותר. מה שבטוח, העובדה שהתארחתי בו יחד עם קבוצת Garmin Sharp, מהבכירות בקבוצות המתחרות בטור המפורסם, הרשימה אותי מאד.
הישרדות
הטור דה פרנס הוא ללא ספק מירוץ האופניים החשוב בעולם, ואחד מאירועי הספורט הנצפים והמסוקרים ביותר בעולם הספורט בכלל. מדובר באירוע טלוויזיוני וחברתי ברמה גלובאלית, ולא צריך יותר מזפזופ מהיר בערוצי הלוויין בכל חודש יולי, כדי להבין עד כמה עמוק ורחב הסיקור. עכשיו, תוסיפו לזה פרשיות סמים, ומגה-ספורטאי וסלבריטאי כמו לאנס ארמסטרונג, ותבינו מדוע התקשורת כולה מתייחסת לאירוע באופן כמעט אובססיבי.
את משאית הסיוע הנוצצת של קבוצת גארמין החנו מול פתח המלון. בתוכה, האווירה פחות זוהרת. אחרי 10 ימי מירוץ, רוכבי קבוצת גרמין מנסים להתאושש. וזה לא פשוט הפעם, שכן הטור של 2012 מכרסם בקבוצה, ומשבש את האסטרטגיה בסיומה האופטימי אמור היה להשתלב ניצחון ענק. רצף של חוסר מזל כתוצאה משתי נפילות המוניות, חתך מהקבוצה והמירוץ שלושה רוכבים מובילים. אחרים ממשיכים לרכב פצועים, ומנסים בכל הכוח לשקם את המורל ואת התוצאות.
דן מרטין האירי, אחד השורדים, משוחח איתי מעט. ופתאום, בין תשובה לשאלה, מכה בי פלאשבק בעוצמה. הדיבור האיטי, העיניים האדומות, קווי השיזוף הברורים על הזרועות והצוואר. מרטין נראה לי כמו טירון גיבוש סיירות שיצא שבת צ'ופר אחרי לילה לבן. וכן, הוא מת לחזור לישון.
אז כן, כמו כל רוכב מקצועי המודע לחשיבות התקשורת עם המדיה מסביב, הוא מספר בקצרה על התכניות שלו לתקוף בקטעי הטיפוס התלולים, ועל הארגון מחדש של הקבוצה שאיבדה את רוכביה המובילים.
צריך לזכור כי רוכבי האופניים אינם שווים ביכולתם. לכל רוכב יש התמחות ייחודית לו, למשל ספרינטר, או כמו במקרה של דן, מטפס. אגב, לכל אחד מאלו יש גם תת-קבוצה, ויש גם חולצת אליפות עליה נלחמים – ללא קשר לחולצה הצהובה המפורסמת מכולן.
דן מרטין, על 176 ס"מ ו-62 ק"ג בלבד, הוא מומחה לטיפוס שמתכנן להמשיך ולהתמודד עד הרגע האחרון על החולצה המנוקדת של מטפסי ההרים. אבל הוא בעיקר מת לחזור לישון, וזה ניכר בכל תנועה בו. רק הנימוס האירופאי שלו מונע ממנו לקום וללכת.
קרנבל
קטע הדירוג העשירי של הטור יתחיל מחר. יוזנק מהעיירה מאקון (Macon) וימתח על-פני 194.5 ק"מ בדיוק, כולל מעלה אחד תלול במיוחד ומעלה נוסף תלול באופן פסיכי, בדרך לקו הסיום בעיירה בלגרד על גבול שוויץ. נקודת השיא של קטע הדירוג הזה הוא טיפוס תלול למעבר "גרנד קולומבייר". במשך 29 ק"מ משופעים יטפסו הרוכבים מגובה של 255 מטרים מעל פני הים, לשיא של 1,501 מטרים במעבר ההרים. אחריו יצללו במורד של 80 קמ"ש ומעלה, בכביש צר לקראת טיפוס נוסף ולסיום.
אבל כל זה הם רק פרטים טכניים כמעט זניחים, שכן במרחק של שני קילומטרים מנקודת הזינוק למחרת אני מזהה שלט, המציין באופן גרפי את המרחק לשער הניצחון הפריז. והספרות על השלט הצהוב מסבירות באיזה סוג אירוע מדובר - 1,913 ק"מ.
מסביב מתאספים המונים שיצאו מכל בית ברדיוס של עשרות ק"מ, ואליהם מצטרפים אלפים ועשרות אלפים שהגיעו מכל חור באירופה. כולם מגיעים לכיכר של מאקון כדי לצפות בזינוק של הטור. כבוד גדול אגב לכפר, וראש העיר טרח לציין זאת מעל במה.
הבמה הזו עומדת בתוך ה"ווילאג'" כפר נודד ששטחו כק"מ קבוע, ובו אין ספור ביתני ספונסרים השייכים לטור. רק בעלי תגים מורשים להיכנס אליו, ותמצאו בו פינות אירוח של כל קבוצות האופניים, דוכני מזון מקומיים, מופעים, אח"מים וסלבים לרוב. בכל לילה הוא מוקם מחדש במקום הזינוק של היום הבא, וכך הלאה עד הסיום. מדהים.
אגב, החברה המארגנת את הטור היא ASO הצרפתית. ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר, אתם כנראה חובבי ספורט מוטורי, או לפחות מקפידים על צפייה ומעקב אחר אירועי הספורט הגדולים והמסוקרים בעולם. שכן מדובר במארגנת הראלי דקאר, בין היתר. כדי לקבל מושג על גודל הארגון, אזכיר רק כי צי הרכב של ASO בטור מונה 60 מכוניות. מספר חדרי המלון המוזמנים מדי ערב בערים ובכפרים שעל המסלול, מונה כמה מאות.
האווירה בכיכר של מאקון מתחממת כששיירת במות החסויות יוצאת לדרך. עשרות רבות של כלי רכב שונים ומשונים, חלקם בצורה של מוצרים כמו צמיגים, בקבוקי שתייה ואפילו בגטים ובקתות קש, נוסעים בשיירה קולנית על ציר המירוץ. בכיר ב-ASO לחש לי כי במשך 22 ימי התחרות משליכה השיירה הזו כ-15 מיליון פריטי קד"מ. אפילו בי קלעו מחזיקי מפתחות, דוגמיות מיץ, עוגיות זעירות ושטויות אחרות. נראה לכם כמו שטויות? דקה וחצי אחרי שעברה השיירה, לא ניתן היה למצוא על הכביש אפילו דוגמית אחת.
הרוכבים בינתיים מגיעים בשיירה בלתי נגמרת של מכוניות מתוצרת סקודה עם אופניים על הגג. אוטובוסים מדוגמים מלווים ברכבי המארגנים מגיעים אף הם, יחד עם שוטרים רבים רכובים על אופנועי ב.מ.וו.
מרחוק כבר מבצבץ יער שלדות קרבון על גגות כלי הרכב. קבוצת Sky לא מתפשרת על פחות מיגואר, קבוצת Greenedge האוסטרלית מעדיפה סובארו. ברירת המחדל של רוב הצוותים והמארגנים היא סקודה, שבמובן מסוים הופכת בכך למנצחת הטור, אם לשפוט לפי זמן מסך.
להרים
היה לי העונג הנדיר לנהוג את הסטייג' העשירי של הטור דה פרנס, על ציר המירוץ עצמו. זינקנו כמחצית השעה לפני הרוכבים, ישר לתוך שדרה לא נגמרת של צופים. 194.5 קילומטרים ולכל אורך המסלול עמדו אנשים ונופפו. האווירה ברכב מחשמלת, ובחוץ נראה שאיש אינו מתכוון לפספס את המראה, כולל דגלים ושלטים, תחפושות ואפילו מייצגים שנבנו בדמיון רב.
ואז הגענו לטיפוס על ההר. כמות הצופים שוברת שיאים, כשבמספר פניות חונים קרוואנים שהגיעו שלושה ימים מוקדם יותר כדי לתפוס מקום טוב. הכביש מעוטר בגרפיטי מכל סוג אפשרי, כשמעליו משתוללים צופים מחופשים לשדים, אחדים בתחתונים, אחרים בבגדי רכיבה, וכולם ממש שמחים – עדיין מכלום.
"חכה, לא תאמין באיזו מהירות הם יגיעו", אמר לי יודע דבר מהמשלחת הישראלית. "המהירות שלהם בירידה היא מטורפת", הוסיף. אז חיכיתי. האמת, היה נהדר לחכות. מול החום בו אתם התבשלתם, היה ממש לא רע לשכב על הגב באחו צרפתי חמים על מורדות שלוחה נמוכה של האלפים. למעט נמלה אחת קטנה ומעצבנת שלא אפשרה לי להירדם כמו שצריך.
ואז, בום. חבטת רוטור מסוק הודיעה על התקרבות הרוכבים. ראשית נחשף נחיל עצבני של אופנועי משטרה ושתי סקודות שטסו במורד. ואז הגיעה אוושת גלגלים ורוח שעטפה חבורה ענקית של רוכבים שפופים-על-כידון ומהירים. מאד מהירים. מאד-מאד-מאד-מהירים. כ-80 קמ"ש לערך, על צמיגים דקים במקצת מהאגודל שלכם.
אם אתם חושבים שזה לא ממש מהר ביחס לרכב ממונע, אתם ודאי צודקים. לאופניים זו טיסה נמוכה. אבל מה שבאמת מרשים זו המהירות הממוצעת. בין 50 ל-60 קמ"ש במישור, קצב שרוכב יחיד לא יהיה מסוגל לדווש בו לאורך זמן. קצב שאפשרי רק בתוך קבוצה שעובדת יחד מול התנגדות הרוח.
הרוכב הראשון נותן את כל מה שיש לו - או לפחות קרוב לזה - למשך כמה דקות, ואז הוא גולש לאחור ומוחלף על-ידי רוכב שנח מעט. וכשרוכבים בדבוקה הענקית - פלוטון" בשפת הטור - אי אפשר לנוח לרגע. כל קבוצה מפעילה אסטרטגיה וטקטיקה שונה, עם מטרות לכל חלק מקטע הדירוג. הוסיפו לכך את הצורך לדאוג לרוכב המוביל, ואת הכנת הקרקע לספרינטרים ולמטפסים. המון עבודה ומחשבה למנהל הקבוצה (היושב באחת הסקודות) ולרוכבים.
אופניים וטכנולוגיה
שאלתם עצמכם מה אפשר כבר לחדש באופניים של רוכבי הטור? ובכן, לא מעט. וזה אמור בעיקר בטכנולוגיית חומרים מהם מיצרים את השלדות ואת הרכיבים השונים. כל השלדות שראיתי היו מסיבי פחם (קרבון), לחלקן פרופילים אווירודינמיים, לאחרות פחות. כן הפתיע אותי האחוז הגבוה של שלדות-מדף שהתחרו.
עוד סיבי-פחם מצאתי בחישוקים והשפיצים, לצד "נאבה" מטיטניום עם מסבים קראמיים שיכולים לסוב לנצח. רוב הרוכבים השתמשו במעבירי הילוכים חשמליים של שימאנו, עם ידית הילוכים שהפכה למתג, ומנוע חשמלי קטן שמעביר הילוך. היתרון - כך מכונאי באחת הקבוצות - היא החלפת הילוך מהירה ומדויקת יותר.
יש גלגלי שיניים אובאליים (בצורת ביצה) שתפקידם לייעל את פעולת הדיווש, ולהפחית בצריכת האנרגיה של הרוכב. במעט.
גרמין, החברה המאחרת אותי, מתגאה למשל במהפכת מחשוב. היא מסוגלת לנטר מספר פרמטרים חשובים של הרוכב, להוריד את כל המידע לגרף מחשב ולעזור למנהל הקבוצה לנתח כל אימון. יכולת שיתוף המידע מאפשרת לרוכב שמתאמן נאמר בספרד, לקבל משוב מהמאמן שלו הלוגם סינגל-מאלט בצפון סקוטלנד.
וואט אחת
העיר בה הסתיים קטע הדירוג "לכודה" בין הרים גבוהים לערוץ נחל עמוק. מה שכמובן לא מונע מאלפים להגיע. מסכי ענק, טריבונות לקהל, מתחמי אירוע לאח"מים, מסוקים רבים באוויר. המתח גדול - מי יחצה ראשון את קו הסיום היום. ואז מגיע תומס ווקלר מקבוצת יורופקאר, מוביל המירוץ הזמני, מדווש בעוצמה, חוצה את הקו ונותן את האות להפעלת שעון-עצר גדול הסופר את השניות והדקות שמסמלים את הפער מהרוכבים הבאים. ואלו מגיעים דבוקות-דבוקות לקול שאגות הצופים החובטים בעוצמה בשלטי פרסומת לסופרמרקטים, בנקים, משקאות קלים, מעודדים את הגלאדיאטורים על שני גלגלים להלחם עד הסוף.
לרוכבים של קבוצת גרמין היה יום קשה נוסף. נראה שהם עוד לא התאוששו לגמרי מטראומת פרישת הבכירים, אבל בימים הבאים הם יספיקו לרשום ניצחון ולקבל גביע על רכיבה תחרותית ואסרטיבית.
לפני שאחרונת הסקודות מפנה את הכביש הראשי לעיר, מתחילים אנשי ASO לפרק את השלטים והמחסומים, אוספים את הכל ועוברים לנקודה הבאה, בה יקימו מחדש את כל הנדרש, ביום חדש בו שוב יהיו דרמה, התלהבות, אסטרטגיה, מנצחים גדולים ומפסידים מובסים. ברגע הזה, של קיפול המוני ונטישת עשרות האלפים, קשה להימנע מתחושת ריקנות, בסופו של יום עמוס במתח והתרגשות.
שנים רבות אני צופה בטור על גבי המסך הקטן, נהנה מהתחרות והדרמה, מהסיפור הלא נגמר של נחישות, כוח רצון, התמדה ועבודת צוות. מ-22 ימי רכיבה של 200 קילומטרים בממוצע ביום. בגשם המכה, בשמש הקופחת, ולאורך מעברי הרים גבוהים כשכל רוכב מוקף עדת זאבים שכל אחד מהם רוצה רק דבר אחד - לנצח אותך.
- הכתב היה אורח חברת גרמין
לפנייה לכתב/ת 
