מה למדתי מריק הנסן

הייתי שמח ללכת, אבל לא הייתי משנה את חיי. הייתי אתלט צעיר בן 15 שחלום חייו היה לייצג את קנדה באולימפיאדה. יצאתי עם חבר לטיול דיג, ובדרך חזרה לקחנו טרמפ בחלק האחורי של משאית. המשאית נתקעה בעץ ועפנו החוצה. לחבר שלי לא קרה כלום. אני קיבלתי מכה בעמוד השדרה ומאז אני בכיסא גלגלים.

(צילום: אילן ספירא)

זה לימד אותי בגיל צעיר מאוד מה חשוב בחיים. הרבה אנשים לא זוכים לשאול את השאלה הזאת עד שמאוחר מדי, ואני נאלצתי לשאול אותה בגיל צעיר.

איפה מוצאים את הכוחות? זה מאבק יומיומי. להתקדם למרות הפחד, העצבים, הכאב. להבין לעומק את ערך החיים. כשנפצעתי הייתי מוכר את נשמתי תמורת הזכות ללכת, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לשנות את מה שקרה לי, והשיעור שלי הוא להתמודד עם זה. להתמקד במה שאפשר לעשות ולהבין שאתה אדם שלם למרות מה שאיבדת.

לא כל פגיעה נראית לעין. לפעמים מה שפנימי ונסתר כואב יותר.

הכי חשוב לשנות את התפיסה. לצאת מהנכות המחשבתית. הרבה פעמים לא הדבר עצמו כואב אלא התפיסות השגויות שיש לנו עליו. בגיל 16 חזרתי הביתה מבית החולים, שבור פיזית ונפשית. שפטתי את עצמי על פי הנכות שלי וחשבתי שחיי נגמרו. שוחחתי עם המאמן שלי, והוא אמר משהו שחילחל עמוק בתוכי ונהפך למוטו שלי:

"בשום מקום לא כתוב שאתה צריך להשתמש ברגליים שלך כדי להיות אתלט". ואז הבנתי. נולדתי אתלט ונשארתי אתלט. והכיסא? הוא יכול להיות הכלי שלי. ככה התחילה קריירת המרוצים שלי.

אתלט פראלימפי הוא אתלט לכל דבר. ממוקד מטרה, ניחן בשאיפה למצוינות ורודף אחרי החלום שלו - לא לזכות במקום הראשון כמו להשיג את המטרות שלו. ולהיות אלוף עולם? זה בהחלט מגדיר מי אתה.

על הפודיום אתה חווה אושר צרוף. מציפים אותך רגשות של הגשמה עצמית, של הכרת טובה. אני ידעתי איך הגעתי לשם וידעתי שזה לא היה לבד. לאנשים כמוני שזכו להיות אלופי עולם היו מאמנים, מנטורים, משפחה, חברים, וכל-כך הרבה אנשים שעזרו ותמכו לאורך כל הדרך. זה גרם לי להבין שאני רוצה לתת בחזרה.

התחושה הזאת הניעה את הפרויקט שלי, "האדם בתנועה". ב-1985 החלטתי להיות האדם הראשון בכיסא גלגלים שמקיף את העולם. רציתי לקדם את המודעות לזכויות הנכים ולגייס כסף למחקר. הייתי צעיר, לא היה לי פחד, היה לי חלום ורציתי להגשים אותו. פשוט ככה.

לא היה מושג למה אני נכנס. ביום הראשון למסע יצאנו מחניון של קניון קטן בוונקובר, והצוות שהיה ער כל הלילה העמיס על גג האוטו את הציוד החלופי של כיסא הגלגלים בתוך ארגז עץ. יצאנו מהחניון לקול תשואות הקהל שנכח שם עם מצלמות הטלוויזיה. ביציאה מהחניון נתקע הארגז בכניסה למנהרה, וכל הציוד התפזר על הרצפה בשידור ישיר בטלוויזיה. כולם בטח חשבו לעצמם, אלוהים, הבחור הזה עומד לנסוע בכל העולם על כיסא גלגלים והוא אפילו לא מצליח לצאת מהחניה.

40,598 קילומטר, 730 ימים, 34 מדינות, ארבע יבשות. מסע מדהים. כשהגעתי לסין חיכו לי רבע מיליון איש ברחובות בייג'ין, והיום שחזרתי לוונקובר היה גדול יותר מכל מה שדמיינתי. אבל אחד הרגעים המרגשים ביותר קרה דווקא בכפר נידח בפולין. אנשים בכפר חיכו שעות שאגיע, כל הרחובות קושטו וראש העיר נשא נאום. פתאום מתוך ההמון נדחף אדם שישב בתוך ארגז מחובר לגלגלים של סקטים. הייתה לו פגיעה בעמוד השדרה, והוא חי בכפר הקטן והעני הזה. הוא הגיע אלי בפנים שטופות מדמעות ובחיוך גדול ואמר לי תודה. שאלתי את המתורגמן על מה הוא מודה לי, והוא אמר שזאת הפעם הראשונה בחייו שבני המשפחה והקהילה שלו מסתכלים עליו בגאווה ורואים את היכולות שלו. רגע כזה שווה הכל.

וגם 26 מיליון דולר שגייסתי למחקר על פציעות בעמוד השדרה, כן? אני בטוח שימצאו דרך לרפא את זה. אני לא מרגיש שאני צריך ריפוי, אבל אני חושב שהדורות הבאים של הפצועים כבר יוכלו להשתקם לגמרי. הנזק אצלם יהיה זמני. אני ממש משוכנע בזה. אחרת לא הייתי מקים את קרן ריק הנסן, שמגייסת כספים בדיוק למען המטרות האלה.

פגשתי הרבה נכים ישראלים. כבר ביקרתי פה כמה פעמים וראיתי את ההתפתחות בתחום ב-25 השנים האחרונות. אנשים כאן יודעים להיאבק ולמצוא משמעות ומטרה. יש פה תשוקה לחיים. בישראל, כמו בהרבה ארצות שיש בהן צבא סדיר, חיילים משוחררים הם הכוח המניע של זכויות הנכים. הייתי פה ב-1985 ועוד לא היו זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ובשנות ה-90 אימצה ישראל את התקנות הבינלאומיות לנגישות. זה שירות אדיר לכל החברה.

ביתי הוא מבצרי. יש לי משפחה ואני אבא. זאת זכות גדולה ואחת מהנאות החיים. יש לי שלוש בנות, ולמדתי מהן להקשיב בצורה יותר אקטיבית. למדתי גם שאני לא מסוגל לפתור הכל. ובעיקר למדתי מהן לדבר. הרבה שיחות. בימים אלה אני מתכונן לחתונה של בתי הבכורה. כן, הבייבי שלי גדלה.

ריק הנסן קיבל תואר ד"ר לשם כבוד מחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים, 2012