יס וִוי קן: מה כבר ההבדל בין אדם לנמלה?

אדוני ההיסטוריה

מפתיחת פרשת השבוע "מטות" נלמד כי תם (לרגע) תפקידו ההיסטורי של עם ישראל כעם נוודים חלש ומבוהל, ומכאן ואילך: ככל הגויים בית ישראל. גם אנו כובשים, נוחלים, מנצחים ונוקמים על הפסדים כואבים.

פטירת הרב אלישיב תיעוד מיוחד ב-ynet:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשטת מטות-מסעי
• מסתמן: הרב שטיינמן - היורש של הרב אלישיב
• צפו: הווידאו האחרון של הרב אלישיב
  

פרשת "מטות" נפתחת בנקמת בני ישראל במדיינים (במדבר לא, א-יח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן... וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם... וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ... וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה... וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם".

עוד לא נכנסנו לארץ ישראל וכבר אנו עמלים להשמיד את דמות היהודי הגלותי.

ושוב היהודי הגלותי

במחצית הראשונה של המאה ה-3 בארץ ישראל, חי מיודענו רבי שמעון בן חלפתא, שבו עסקנו גם בשבוע שעבר. מימי השמדת המדיינים ועד לימיו של בן חלפתא הספקנו לכבוש את ארץ כנען, להרחיב את גבולותיה, להילחם אינספור מלחמות קיום וכיבוש, לבנות משכן ובית מקדש, לאבד את המקדש במלחמה, לצאת לכמה גלויות, לשוב (באופן חלקי) מהגלות לארץ ישראל, להקים את המקדש השני, להילחם אינסוף מלחמות כיבוש וקיום, לאבד את בית המקדש השני, לשוב ולמרוד ברומאים בהנהגת בר-כוכבא, להפסיד לרומאים.

לאחר ההפסד במרד בר כוכבא קיבלנו על עצמנו, לתקופה ארוכה מאוד וכאידיאולוגיה, את תרבות הגלות ואת דמותו של היהודי הגלותי.

שמעון בן חלפתא כנציג התרבות הגלותית

לא משנה העובדה שבן חלפתא חי בארץ ישראל, מבחינה מהותית הוא וחבריו הארץ ישראלים חיים כבר שנים רבות בגלות: הם עם כבוש החי תחת שלטון זר, עם מידה מסוימת של אוטונומיה דתית ומשפטית.

את סיפוריו המוזרים מאוד של רבי שמעון בן חלפתא אני מבקשת לקשור לדמות "היהודי הגלותי". כזכור, בשבוע שעבר ראינו את בן חלפתא מרפא תרנגולת בעזרת פרוטזה. היום, נמשיך לעקוב אחר האקספרימנטים הביולוגיים של חכם זה, ונראה ניסוי שהוא ערך בנמלים.

"עסקן בדברים"

הניסוי של בן חלפתא מתקיים בחום יולי-אוגוסט, או כפי שהוא מכונה ביהודית "תקופת התמוז". בספר משלי נמצא פתגם מפורסם המזמין את האדם העצל ללמוד חריצות מהנמלים (משלי ו, ו-ט): "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין-לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ: עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ".

בניגוד לעצל, המנצל את ימי הקיץ החמים לישיבה חסרת מעש על שפת הים, הנמלה מנצלת את ימי הקיץ החמים לאגירת מזון לימי החורף, שבהם לא תוכל לצאת מהקן. מה שמרשים במיוחד את מחבר משלי הוא שהנמלה עושה זאת מיוזמתה, למרות שאין אמא, מלך או מפקד שינדנדו לה לצאת מהמיטה.

התלמוד מציין שרבי שמעון בן חלפתא היה ידוע כ"עסקן בדברים". אגדת הנמלים שלהלן, היא אחד ההסברים לכינוי זה.

חמסין ונמלים משוגעות

בקריאה ראשונה (וגם בקריאה חמישית) לא ברור מה קורה לרבי שמעון בן חלפתא בסיפור שלפנינו. כנראה שבניגוד לנמלה, רבי שמעון בן חלפתא רובץ ביום קיץ חם מאוד על האדמה, והשמש קופחת על ראשו. רבי שמעון בן חלפתא רואה סביבו קיני נמלים, הוא נזכר בפתגם מספר משלי ומחליט שהוא חייב לבדוק האם נכונה קביעתו של שלמה המלך (שעל פי המסורת חיבר את ספר משלי) שלנמלים אין מלך.

הנה, כך התנהל הניסוי של בן חלפתא (בבלי חולין נז עמוד ב. מתורגם מארמית): אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה... מה פירוש "עסקן בדברים"? אמר רבי משרשיא שכתוב (משלי ו, ו-ז): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה" אמר (רבי שמעון בן חלפתא) אלך ואראה אם באמת אין להן מלך.

הלך בתקופת תמוז (בשיא חום הקיץ) ופרס את גלימתו על קן נמלים. יצאה נמלה אחת מהקן, (רבי שמעון בן חלפתא) עשה בה סימן. נכנסה הנמלה ואמרה לשאר הנמלים: צאו החוצה, יש צל בחוץ. יצאו הנמלים החוצה. אסף רבי שמעון בן חלפתא את גלימתו וחזרה השמש. התנפלו הנמלים עליה (על הנמלה שאמרה שיש צל בחוץ) והרגו אותה.

אמר (רבי שמעון בן חלפתא): נלמד מכאן שאין לנמלים מלך. שאם היה להן מלך הן לא היו מבקשות רשות מהמלך לפני שהיו הורגות את הנמלה?!

טוב, זה בעיקר מצחיק ומוזר

ובהשראת החום, אפשר לומר "הזוי". בן חלפתא מחכה שנמלה נועזת תצא אל היום החם. כשהיא יוצאת, הוא מצל בסביבות הקן עם הבגד שלו. ועכשיו הוא יודע – הנמלה תחזור לקן ותספר לחברות שלה שיש צל וכדאי לצאת לאסוף מזון. הוא גם יודע שאם יגלו הנמלים שהחברה שלהן שיקרה להן, הן ירצו להרוג אותה. ולכן בן חלפתא מסמן את הנמלה הנועזת ומחכה.

הנמלים יוצאות מהקן והוא מסיר את הצל. ועכשיו – אם הנמלים יהרגו אותה – נלמד מהתנהגותן שאין להן מלך, ואם הן ילכו להתייעץ, או אולי להעמיד אותה לדין לפני שהן יהרגו אותה, נדע שיש להן שליט. הנמלים מחסלות את הנמלה החרוצה והמסומנת. אין לנמלים מלך, ומש"ל.

משלי שלמה קיבלו הוכחה מדעית, ובן חלפתא, מלא סיפוק, בוודאי עוזב את קן הנמלים והולך לתור אחר פינה מוצלת להפיג בה את חום היום.

חכמי התלמוד מצטרפים לדיון

המוזרות הולכת ומעמיקה כשחכמי התלמוד בוחרים לחלוק על מסקנות הניסוי של בן חלפתא (שם): "אמר לו רב אחא, בנו של רבא, לרב אשי: ואולי יש להם מלך והוא היה בקרב הנמלים שהרגו את הנמלה? או שהנמלים ביקשו רשות מהמלך להרוג את הנמלה? ואולי הדבר התרחש בין שתי תקופות מלוכה, כמו שכתוב (שופטים יז): "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"?

ובכן, נטען, לא הצלחנו להוכיח שאין לנמלים מלך: שכן יכול להיות שהמלך היה בחבורת הנמלים שמתנפלות על הנמלה החרוצה, או שהנמלים בקשו רשות מהמלך באופן שבן חלפתא לא הבין. ואולי, אולי אירועי הנמלה המסומנת התרחשו בדיוק בזמן חילוף מלכים בממלכת הנמלים והרי ידוע, שבדיוק כמו אצל עם ישראל, גם בממלכת הנמלים בימים שכאלה "איש הישר בעיניו יעשה". ועל כן, בהיעדר יכולת להוכיח באופן מדעי אם יש לנמלים מלך או לא, מבקש התלמוד שנסמוך על עדותו של המלך שלנו, שלמה: "אלא יש עלינו לסמוך על עדותו של שלמה" (שכתב במשלי שלנמלים אין מלך).

מה נסגר איתם?

יש המון דברים שאפשר לומר על האגדה החמסינית הזו. אפשר כמובן לפטור אותה בתנועת מניפה קלה, אבל למה לנו, שהרי אפשר גם ליהנות ממנה.

בהמשך לקו של השבוע הקודם, אני רוצה לטעון שבן חלפתא מציג משל על שלטון, ריבונות ומלכים. בן חלפתא "משחק" במשלי המלך שלנו, המלך שלמה, ובודק את אמיתותם (ופרשנים כמובן שואלים על הלגיטימיות של העמדת דברי שלמה בספק).

ראשית, נשים לב לכך שהנמלים רצחו דווקא את הנמלה הנועזת והחרוצה מכולן שיצאה לצוד מזון בחומו של יום, ואף טרחה לחזור לקן ולבשר לחברותיה על הצל שהפציע פתאום. כמו שמראה הדיון התלמודי הצמוד לאגדה זו, "רצח" הנמלה יכול היה להתקיים גם בעולם בו יש מלך.

בסיומו של הדיון אנו למדים שממלכות נמלים כאלה או אחרות מתנהלות בדיוק באותה שרירותיות ורשע, עם מלך או בהעדרו.

ומי האחראי האמיתי לרצח?

בשבוע שעבר ראינו את בן חלפתא מציל תרנגולת (אמנם בשביל לאכול אותה, אבל בכל זאת...). היום אנו פוגשים את בן חלפתא אחראי לרצח הנמלה.

בן חלפתא עבור הנמלים הוא כמו אלוהים עבור בני אדם. בן חלפתא מייצר לנמלים את השמיים שלהן. ברצותו מוציא חמה מנרתיקה וברצותו מצל ("כן אנחנו בידך תומך עני ורש..."). לא הייתי אומרת שנלמד מכאן שאלוהים אחראי לרצח שמבצעים בני אדם, כמו שבן חלפתא לא אחראי לרצח הנמלה, אבל הוא המעמיד בנסיון את בני האדם. ובני האדם – בדיוק כמו הנמלים – לא יעמדו בו. יש מלך, אין מלך, חפים מפשע ירצחו.

אשרי יתום אני?

אז מה ההבדל בין עם שולט לעם נשלט? נדמה לי שאם נשאל את בן

חלפתא הוא יענה: מוות אלים יהיה בין כך ובין כך, כל ההבדל הוא בשאלה כמה אתה אחראי לזה, וכמה אנרגיות אתה משקיע בהעמדת הפנים שהשלטון שלך מוסרי.

ואם זה העולם, יאמר בן חלפתא, אני מעדיף לשכב על האדמה ולשחק ב"נדמה לי" בממלכת ההלכה והנמלים, ולא להיות שותף לעולם הגדולים כדוגמת זה שאנו מוצאים בפתיחת פרשת "מטות".

ואני, כתמיד, אשב בתוך מדינת היהודים, ואעריץ את בחירתו של בן חלפתא וחבריו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

איזו פרשנות נהדרת הציעה מים שקטים (18) לבן חלפתא של שבוע שעבר. הציטוט שהיא הביאה (והולך איתי כל השבוע) מתאים עד מאוד גם לסיפור על הנמלים, והוא משל חשוב על היהודי הגלותי: "היצירתיות המופלאה של רבי שמעון בן חלפתא... מתחברת עם האמירה הנהדרת של סופר המדע הבדיוני הארלן אליסון (מהזכרון): 'את דרכי הקיצור בהרים מצאו העזים החולות, אלה שלא יכלו להמשיך עם העדר'.

ותודה למני גל, עין גדי (27), על ההצעה לאגדה מחודשת וצמחונית על אודות התרנגולות. אולי תציע משהו דומה גם לאגדה זו?