קדימה לפח האשפה של ההיסטוריה

שאול מופז, המנהיג העקבי ביותר בתולדות המדינה (או אולי בכול ההיסטוריה של העם היהודי), התפטר מתפקידו בממשלה כמשנה השלישי של ראש הממשלה. ניתן לראות את התפטרותו כצעד לא חשוב של איש פוליטי שהפך לסמל מהלך של הזגזוג, אבל לצעדו יש משמעות מסוימת - המסמר האחרון של ארון המתים של מפלגת קדימה, כי מפלגה זאת פוסעת באון למקומה הטבעי - פח האשפה של ההיסטוריה.

מבחינת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל, קדימה היא לא הראשונה שעלתה ככוכב שביט זוהר וקרסה תוך פרפורי גסיסה עד יציאת הנשמה. הראשונה הייתה מפלגת הציונים הכלליים. בראשית שנות החמישים, ימי משטר הצנע, היא נפנפה בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת" שהקסימה את המעמד הבינוני. בכנסת השנייה היא הייתה למפלגה השנייה אחרי מפא"י ולשותפה בכירה בממשלות בן-גוריון ושרת. ב-1955, ערב הבחירות לכנסת השלישית, ראשיה חשו שהאדמה בוערת תחת רגליהם והזדרזו לנוס מהממשלה כמו מישהו שנעקץ על-ידי עקרב. העילה הייתה התנגדותם להחלטת פרקליטות המדינה לערער על פסק הדין של השופט הלוי ב"משפט קסטנר". ראשי המפלגה טענו בתוקף כי מדובר בצעד "מצפוני וערכי" אך הכול ראו את זה כתרגיל אלקטוראלי עלוב.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

האמת הכבושה על המאחזים / טליה איינהורן

המחאה החברתית איבדה את זה / שאול רוזנפלד

פנחס לבון אמר עליהם דברים שהם בתוקף לשאול מופז: מדובר ב"תכסיס שפל שהמצאתם... רק מתוך חשבון בחירות. שום נימוק מצפוני אינו עומד מאחורי ההתנהגות הזאת". מאז, ירדו הציונים הכלליים והידרדרו לשולי הפוליטיקה. בימי גסיסתם, הייתה דמות אחת נציגתם בפרלמנט הישראלי. שמה הוא נעמי בלומנטל.

המפלגה השנייה הייתה ד"ש. היא הוקמה ב-1976 בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים והאכזבה מממשלת רבין-פרס הראשונה. היא עלתה כמטאור: בבחירות לכנסת התשיעית היא הצליחה להשיג 15 מנדטים והפכה למפלגה השלישית (אחרי הליכוד והמערך). היא נפנפה בכול מיני עקרונות, כמו "שינוי שיטת הבחירות" כתנאי הצטרפות לממשלת מנחם בגין ואחרי שהות קצרה באופוזיציה זחלו אנשיה למושבי העור באולם ישיבות הממשלה. אמרו עליה שהצטרפה לממשלה על סמך 242: שני שרים, שני סגני שרים ועל ארבע. ההמשך ידוע: תוך חודשים ספורים התפרקה לרסיסי רסיסים, לשברי סיעות. מנהיגה שהיה רם ונישא, יגאל ידין, (שגם הוא היה רמטכ"ל) הפך מ"דה גול הישראלי" ל"פופאי" - נשוא לבדיחות ארסיות.

היה מנוע?

הייתה עוד מפלגת מרכז - שהוקמה ב-1999. מנהיגה, יצחק מרדכי, קבע כי היא "מפלגה לדורות" והיא נמוגה עוד לפני צעדה את צעדיה הראשונים. הסיפור של המפלגה הרביעית קרוב למדי: מפלגת שינוי, בראשות יוסף (טומי) לפיד. הישגה היה דומה להישג ד"ש: 15 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16. היא הצטרפה לממשלת שרון השנייה כשותפה בכירה ובמהלך הקדנציה הביאו סכסוכים פנימיים להתפוררותה. עוד כוכב שביט שהפך לאפר ועפר.

אחריה עלתה עוד מפלגת מרכז רעננה ועמוסת תקוות שאמורה לגאול את עם ישראל ובמיוחד את המעמד הבינוני: מפלגת קדימה. בניגוד למפלגות הקודמות, שהתפוררו תוך פחות מקדנציה, היא הצליחה לשרוד יותר. שתי סיבות הביאו לכך:

1. היא הייתה מפלגת השלטון.
2. החולשה העלובה של מפלגת העבודה, בתקופת הרודנות של עוד רמטכ"ל - אהוד ברק.
   

היום הכול רואים את קלונה: אנשיה זחלו לממשלה כמו אינדיאנים שמחפשים שברי זכוכית. מנהיגה מחק מהמילון את המילים "בושה", "אמת" ו"יושרה". ההתנהגות הביזארית של כמה מנציגיה, כמו רונית תירוש (ששאלה את יולי תמיר "אני חתיכת חרא?"), שוברת את השיא שח"כ יוסף בא-גד קבע. אך מעבר לכך, מדובר במפלגה ללא קו ודרך. לא יותר מאוסף מקרי של טרמפיסטים שהתברר להם שהם נוסעים לא ב-BMW ממשלתית אלא במכונית של הגששים ("היה מנוע?"). מפלגה זאת גורמת לתופעה נדירה - ניתן לשבת עליה שבעה גם בלי תעודת פטירה.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il