אלנבי: בין אוננות לאמנות
סדרת הדרמה החדשה "אלנבי" המבוססת על ספרו של גדי טאוב פותחת דלת לשוליים ושוברת סטריאוטיפים. אריאנה מלמד חושבת שמדובר בדרמה משובחת, חברתית, רלוונטית ומרתקת
למחשבה הזאת נוסף החשש הקבוע של חובבי ספר שמא יקלקלו אותו. שעיבוד טלוויזיוני יעסוק במיניות על גבול הפורנוגרפיה, רק כדי לגרום לצופים להזיל קצת ריר. שהאלימות המתפרצת שבספר תהפוך לאורגיה של עוצמה מסוגננת ומרגשת.
כמה טוב שהחשש לא התאמת, ואל המסך הגיעה סדרה מצויינת. לא ברור מה טוב יותר: התסריט של טאוב עצמו במשחק המעולה של אביב אלוש ורומי אבולעפיה, עיצוב החללים האפלוליים מלאי הג'יפה, הניאון והיומרה להידמות לחצר האחורית של ניו יורק או הקצב המהיר שמושג בבימוי אפקטיבי ובעריכה אינטליגנטית להפליא.
בסצינה הפותחת ארז (אלוש) שר שיר קטן לבתו כשהוא משכיב את הזאטוטה לישון ברוך, חום ואינטימיות ביתית ויוצא לעבודה. המצלמה מלווה אותו דרך פרוזדורים מלאי ג'יפה וטיח מתקלף, אל דלת הסתרים לעולם שכולו טוב לכאורה.
המונים מפזזים ומכרכרים על רחבת ריקודים חשוכה, מוארת כך שכל הנוכחים בסצינה נראים קצת יותר מכוערים ועלובים מכפי שהם במציאות, אבל הם לא מודעים לכך כלל. האלכוהול, מוסיקת הדאנס, החשיכה, הקצב, הייאוש שכל אחד מביא איתו מהבית בכוונה לשכוח בחלל הגדול, אלה מעוורים עד כדי כך שאיש אינו שם לב לבחורה שחוטפת אגרופים בלב הרחבה.
רק ארז, הבעלים והמושך בחוטים היושב ליד מסכי מצלמות האבטחה, יודע מה קורה, וברור שזו לא הפעם הראשונה שלו. במשרדו, על ספת פלסטיק סליזית, יושב עיתונאי לפלף שמתעקש לראיין אותו, אבל ארז טרוד יותר בהשלכות המיידיות של האירוע האלים, מרכז הכובד של הפרק הראשון.
והוא מטפל בזה יפה, ממש יפה: העלילה נפרשת לפני הצופה במגוון של הפתעות ותפניות לגמרי לא צפויות, ותוך כדי כך שוברת סטריאוטיפים ומציעה במקומם מורכבויות נדירות בעשיה הטלוויזיונית הישראלית, הרוויה בדרמות פשטניות ופחדניות גם יחד.
בין פורנוגרפיה לאמנות
כי ארז הוא לא רק אב חומל אלא גם סוג של ג'נטלמן אמפתי כלפי הסבל של מיקה שבורת השיניים עם הפרצוף הנפוח, כי "מי מרביץ ככה לבחורה", אבל דחוף לו יותר לברר מה אירע ומי אשם בעצמו, כי הרי על המשטרה אין לסמוך. וכשמתברר כי הנפגעת היא חברתו של מישהו שזוכה לתואר "אחי, המוסר המאפיונרי הנהוג בחצרות האחרויות קם לתחייה ומשתלט על העלילה.
מנגד, הצופים מתוודעים לשתי חשפניות שהוזמנו לפזז במסיבת יום הולדת, בלב ההמון הרוקד, והפכו בכך לבובות מין. עבורן אין מדובר בחידוש גדול, ורומי אבולעפיה מצליחה לעטות על פניה גם שעמום וגם אפתיה מוחלטת, גם פתיינות מקצועית וגם הבעה של פגיעות גדולה, מן הסוג שיגרום לצופים לרצות לחבק אותה בלי לשאול אם היא רוצה חיבוק כמובן, כי בחשפניות מותר לנגוע. אלה כללי המשחק, ודמותה של אבולעפיה בסדרה עוד תשבור אותם.
בינתיים מתגלה כי המשטרה ואנשי הלילה חיים בסימביוזה מעיקה אלה בתוך אלה: לשוטרים שאותם הוא מתחמן כי הבטיח את ראשו של הגבר המכה ולגברים שפרשו חסות על המוכה ארז גם מבטיח בילוי עם חשפנית איכותית. העיתונאי הופך מבלי דעת למעלים ראיות ומסייע לארז להוביל את השוטרים באף, ויוצא מן המועדון בחברתה של חשפנית - כל זה, לצד סצינות ריקודי העמוד הנחתכות בחבטות, מכות ובעיטות המתרחשות מחוץ לרחבה, מנכיח על המסך שלנו את העולמות הזולגים זה לתוך זה והופכים למקשה רעילה אחת. מין מסחרי נוגע במוות, אלימות נוגעת בחרמנות, קודים של כבוד מתערבלים בקוד החוקי, ושום דבר אינו באמת כפי שהוא נראה לעין מלכתחילה.
"אלנבי" פותחת דלת לשוליים שהמרחק ביניהם לבין המרכז, לבין הלגיטימי עד כדי אדישות, הולך ומתקצר ומתערפל לגמרי. הפרקים הבאים בסדרה אמורים לעורר מחשבה על העדר התיחום הזה לא פחות מאשר על לבושה המינימלי של רומי אבולעפיה או החזה החשוף שלה. על פי מה שראיתי, בהערכה גוברת והולכת ליוצרים, הם יידעו לשמור על התיחום ההכרחי בין דרמה אמנותית לפורנוגרפיה לשמה. גם אם נצמדתם למסך בגלל הסיכוי לראות גופים עירומים למחצה של נשים מתפתלות סביב עמוד, תישארו שם בגלל המורכבות, החוכמה והאמפתיה שניכרים כאן בכל פריים. שאפו לעושים במלאכה: הנה מגיעה לערוץ 10 דרמה משובחת, חברתית, רלוונטית – ומרתקת עד מאד.
