מעורר השראה: צייר שהמיר את הראייה במגע

לפני שתתחילו לקרוא את הכתבה, הביטו בציורים סביבכם. אולי הדבר הבולט ביותר לעין הוא העושר החזותי שלהם - הצבעוניות העזה, ההקפדה על הפרטים, הריאליזם הבלתי מתפשר של האובייקטים. ממש חגיגה לעיניים, האדרה של יכולת העל של חוש הראייה לתפוס ברשת את העולם מסביב. הייתכן שהצייר שצייר את הציורים הללו הוא עיוור, הרואה רק "חושך" וצריך לגשש את דרכו ביד פשוטה לפנים ובמקל?

ג'ון ברמבליט החל לצייר ב-2001, לאחר שאיבד את מאור עיניו בגיל 25 בשל מחלה. באמצעות טכניקה ייחודית שפיתח למד ג'ון לצייר חרף המגבלה והגיע להישגים אמנותיים מרשימים מאוד. ציוריו נמכרים בכל העולם ומוצגים בעשרות גלריות ברחבי ארצות הברית. בנוסף, הוא מקיים ברחבי ארצות הברית ובעולם סדנאות לילדים ולמבוגרים שבהן הוא מלמד את המשתתפים כיצד לצייר בלי לראות, בעיניים מכוסות.

אין ספק שסיפורו של ג'ון מעורר השראה (סרטון אודותיו ביוטיוב זכה ב-2008 בתואר "הסרטון מעורר ההשראה של השנה") – ואולם, מעבר לכך, כאמנות צרופה, עבודותיו של ג'ון מחייבות אותנו לחשוב אחרת על האמנות החזותית ועל תפקיד העין.

צפו בסרטון מעורר ההשראה:  

מתקשים לצפות בסרטון? לחצו כאן

אמנות בלתי אפשרית

התגובה הראשונה, והטבעית, של אנשים כשהם צופים לראשונה בעבודות של ברמבליט היא חוסר אמונה. על כן, כדי להסיר מן השולחן את הספק, השאלה הראשונה שאני מפנה אליו היא כיצד הוא עושה זאת.

ג'ון: "אני מבין את חוסר האמונה של האנשים כשהם רואים את הציורים שלי ומגלים שאדם עיוור צייר אותן. האמת, כשהתחלתי לצייר גם אני חשבתי שאני משוגע. מעולם לא ציירתי לפני שהתעוורתי, אבל מאז שאני קטן תמיד שרבטתי ואיירתי. התחלתי לצייר רק לאחר שהתעוורתי. במקום לצייר עם עיפרון, מכחול או גיר, הייתי חייב לצייר עם משהו שאני יכול להרגיש.

הטכניקה שלי היא להמיר את הראייה במגע. כל מה שצייר רואה עושה עם העיניים, אני צריך לעשות במגע אצבעותיי. אז, כשאני מצייר קו, במקום לצייר קו שניתן רק לראות אותו, אני מצייר קו שניתן גם לחוש אותו באצבעות. לצורך כך, אני משתמש בצבעים וחומרים שמותירים על הדף מעין קווים מוגבהים, כך שאני יכול למשש כל קו שאני משרטט. למעשה, העיניים אומרות לך איפה היית ומה עשית על בד הציור - הטכניקה שלי עושה אותו דבר, ובגלל זה אני לא צריך את העיניים שלי."

כיצד אתה בוחר צבעים?

ג'ון: "גם בבחירת הצבעים אני משתמש במגע. אני משתמש בצבעי שמן, שניתן להבדיל ביניהם על פי המרקם של החומר. כך למשל, הצבע הלבן הוא מאוד סמיך, כמעט כמו משחת שיניים, ואילו השחור הוא מאוד מימי. אז כדי להכין צבע אפור, אני אערבב את שני הצבעים הללו עד שאשיג את מרקם הביניים. כך אני יכול להשיג כל צבע וכל גוון. וזוהי דרך מאוד מדויקת לערבב צבעים. למעשה, בכל אחת מקצות האצבעות שלנו יש כ-200 רצפטורים שמסוגלים להבחין בצורה מאוד חדה במרקם ובתחושה של הדברים, וככל שאתה מתאמן התפיסה שלך נהיית מחודדת יותר ויותר והטכניקה מדויקת יותר".

אתה אף מרחיק לכת וטוען שהמגע מאפשר לתפוס אובייקט בצורה מדויקת הרבה יותר מאשר העין.

ג'ון: "כן, נשמע מטורף, אבל זה נכון. זה משהו שגיליתי. הראייה מאפשרת לך לקלוט בבת אחת המון מידע חזותי, אבל בצורה גסה למדי. לעומת זאת, מגע, מגע אצבעות, מאפשר לך לקלוט מידע מצומצם יותר, אבל הרזולוציה שלו גבוהה יותר והוא מספק לך תמונה מרחבית מדויקת הרבה יותר.

"המגע מקנה לך תפיסה ישירה יותר של האובייקט"

כשאתה בוחן מודל באמצעות העיניים, לוקח לך זמן רב מאוד להבין אותו, לרדת לפרטים הקטנים ולקלוט את הפרופורציות, ובגלל זה אתה נדרש לעשות סקיצות מכל מיני זוויות. לעומת זאת, המגע מקנה לך תפיסה ישירה יותר של האובייקט. קל יותר באמצעות המגע להכיר את האובייקט. אתה נוגע, נאמר, בפנים של אדם, ומקבל כמעט בן רגע ייצוג תלת ממדי מדויק שלהם. ואז, כשאתה ניגש אל בד הציור, יש לך יותר גמישות ואתה יכול לצייר אותם מכל זווית שתרצה."

ללמוד ללכת, ללמוד לצייר

אדם שמאבד את מאור עיניו מאבד את הבסיס ששימש אותו לביצוע פעולות היומיום. בתהליך השיקום הקשה נדרש האדם ללמוד מחדש כיצד לבצע את כל אותן פעולות בדרכים אחרות ובעזרת אמצעי עזר, כמו למשל מקל. התסכול בשלבים הראשונים של התהליך עשוי להיות גדול, כשנראה שאפילו הפעולות הפשוטות ביותר הפכו להיות בלתי אפשריות. ג'ון קושר באופן הדוק בין תהליך השיקום הקשה שלו לאחר ההתעוורות לבין פיתוח הטכניקה שאפשרה לו לעשות משהו שעל פניו הוא בלתי אפשרי עבור עיוור - לצייר.

"כשאיבדתי את הראייה היה בי זעם מאוד גדול. הייתי בן אדם מאוד חזותי, וזה הפחיד אותי לאבד את הראייה, ובעצם לאבד את המקום בעצמי שנשען על הראייה. בשנה הראשונה לא עשיתי כלום, התכנסתי בתוך עצמי, בתוך הבית, ובטח לא העליתי על דעתי לעשות אמנות. זו היתה השנה המדכאת ביותר בחיים שלי. כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי מצוברח שרבטתי לעצמי, כדי לפרוק את הרגשות. אבל כשאיבדתי את הראייה, איבדתי את הפורקן הזה. מבן אדם מאוד עצמאי, הפכתי להיות בן אדם שתלוי באחרים, וזה היה מתסכל. הייתי בן אדם מאוד ורבאלי, ואפילו לקרוא ולכתוב לא יכולתי.

לאחר כשנה הבנתי שאני משתמש במגע כדי להתנהל ברחבי הבית, כדי להתנהל ברחבי האוניברסיטה, בעיר - אז למה לא להשתמש במגע כדי להתמצא על הדף. זה היה תהליך למידה ארוך ומפרך. בהתחלה למדתי איך לשרטט עיגול ומרובע, צורות בסיסיות. כאילו, המוח שלי ידע איך לצייר, והידיים שלי ידעו איך לצייר, אבל לא היתה לי טכניקה שתאפשר לי להוציא זאת לפועל. כמו בן אדם שחטף שבץ וצריך ללמוד ללכת מחדש, או כמו עיוור שלומד להשתמש במקל ובברייל כדי להתהלך ממקום למקום ולקרוא. כל אחד יכול לעשות זאת, אני לא מיוחד. צריך קצת רק תמיכה ועזרה מאחרים.

האמנות חוללה שינוי גדול מאוד בחיים שלי. בהתחלה ציירתי כדי לא להשתגע, לא חשבתי להציג בפני אנשים. אפילו לא סיפרתי לאנשים שאני מצייר, פחדתי שיחשבו שאני משוגע. לא היה לי מושג שזה יוביל לקריירה שתיקח אותי למסעות בכל רחבי ארצות הברית והעולם."

אז אמנות יכולה לסייע בתהליך השיקום?

ג'ון: "בהחלט. יש היום יותר ויותר אמצעי עזר שמסייעים לעיוורים להתמצא ולתפקד ביומיום, לטייל בחוץ ולעשות דברים שהם לא יכלו בעבר. ובאותו אופן, יש כיום יותר ויותר טכניקות שמאפשרות לאנשים עיוורים לצייר. למעשה, זה קשור זה בזה. ככל שיכולות ההתמצאות שלך בסביבה טובות יותר, כך ההתמצאות שלך על בד הציור תהיה טובה יותר. וזו טכניקה שדי פשוט ללמוד. כשאני מלמד בסדנאות שלי את הטכניקה הזו, אנשים קולטים מהר מאוד כיצד להשתמש בה. היא מאוד אינטואיטיבית. הטכניקה הזו לא רק שמאפשרת לך לצייר - היא מאפשרת לך להתמצא טוב יותר בסביבה, להגיע ממקום למקום, לתפקד ביומיום. זה מדהים.

ולהיפך, ככל שתדע להתמצא טוב יותר בסביבה, כך תדע לצייר טוב יותר. זה הרי הגיוני. כצייר רואה, אתה מבטא על בד הציור את התפיסה החזותית שלך את העולם, בהתבסס על החוויות שלך. כצייר שאינו רואה, אתה עושה בדיוק אותו דבר. כלומר, ככל שאתה מסוגל להתמצא יותר טוב בעולם, כך יש לך דימוי מדויק יותר של העולם סביבך ואתה יכול לבטא זאת טוב יותר על הבד. עבור עיוור זה מהווה הבדל גדול מאוד.

"כשאתה מצייר בעיניים מכוסות, אתה לא יכול לשפוט את עצמך"

קיימתי לא מזמן סדנת ציור בטקסס לילדים עיוורים. ביקשתי מהם לצייר מודל בסיסי של החדר סביבם והמיקום שלהם בתוכו. הילדים שלקחו בעבר שיעורי אמנות, עשו זאת בקלי קלות, ואילו הילדים שמעולם לא התנסו באמנות לא הצליחו בכלל. וזה התבטא גם בהתנהלות שלהם. זה היה מרתק. הילדים בעלי הרקע האמנותי קמו ממקומם והסתובבו והתהלכו ותקשרו עם יותר אנשים, בניגוד לילדים האחרים, שנותרו ישובים במקומם. זה היה מדהים לראות את ההשפעה הפיזית של האמנות על הילדים הללו."

גם עבור ילדים רואים אתה מקיים סדנאות כאלה, שבהן אתה מלמד אותם לצייר בלי לראות, בעיניים מכוסות. מה התגובות שלהם?

ג'ון: "הם נהנים מאוד. העברתי את הסדנאות הללו לאלפי ילדים. ילדים עושים הכול ללא חשש וללא עכבות, בלי דעות קדומות. אני חושב שזה פותח אותם לצורות אחרות של חשיבה ותפיסה. הסדנאות הללו גם ממחישות כמה פשוטה ובעלת עוצמה הטכניקה הזו. הילדים לומדים תוך רבע שעה כיצד לצייר ציורים. זה מדהים להיות חלק מזה".

ומבוגרים?

"אני מקיים סדנאות גם עבור מבוגרים. בסופו של דבר, גם עבור המבוגרים זאת חוויה מאוד מרגיעה. אני חושב שהבעיה של מבוגרים בכל הנוגע לאמנות מעשה ידם, היא שהם שופטים את עצמם בחומרה. כשאתה מצייר בעיניים מכוסות, אתה לא יכול לשפוט את עצמך. אז הם פשוט מציירים וצוחקים."

לחולל מהפכה באמנות חזותית

ג'ון הוא מה שקרוי non-visual visual artist (אמן חזותי ללא חוש ראייה), ותופתעו לדעת שהוא אינו יחיד. ישנם לא מעט ציירים, צלמים ופסלים בעולם האמנות הבינלאומי שמפיקים אמנות חזותית איכותית ללא שימוש בראייה. אמנות, מעצם טיבה, היא פעילות אנושית החותרת לפרוץ גבולות. תולדות האמנות רצופים באמנים ששינו את האופן שבו אנחנו תופסים את האמנות. נדמה שעצם האפשרות לעשות אמנות חזותית למהדרין ללא ראייה מאתגרת את הציר שעליו נשענת האמנות החזותית - חוש הראייה.

ג'ון: "כשהתחלתי לצייר לא ידעתי שיש עוד ציירים עיוורים. אבל מתברר שיש. ואולם, מרביתם מציירים ציורים אבסטרקטיים ואילו הסגנון שלי הוא יותר ריאליסטי ופורטרטים. אני חושב שהאמנות שלי מסמנת שינוי של תפיסה בעולם האמנות. זו הפעם הראשונה בתולדות האמנות שיש ציירים עיוורים. זה מרגש בעיני. הממסד האמנותי מפחד משינויים. צייר עיוור זה משהו שמפחיד את עולם האמנות, חותר תחתיו. אבל זהו שינוי שמתחולל בכל התרבות שלנו. אנשים לומדים היום לתפוס דברים גם בדרכים אחרות, באמצעים לא חזותיים. אלה הם זמנים מסעירים עבור האמנות."

האם מפריע לך שיתייגו אותך כצייר עיוור?

"בתערוכות הראשונות שלי לא רציתי שהצופים יידעו שהצייר המציג הוא עיוור. בגלל זה לא הייתי נוכח בפתיחות של תערוכות שלי בגלריות, אלא רק באירועי הנעילה. אבל כשהם גילו שהצייר הוא עיוור, הם מאוד הופתעו ושבו לצפות שוב בכל היצירות מחדש, כדי לנסות ולהבין אותם אחרת. עם הזמן זו נעשתה עובדה ידועה לכול, אז הפסקתי להסתיר זאת."

דיוקו עצמי.

יש לך שני פורטרטים מפורסמים, של אשתך ושל בנך הקטן. מה החשיבות של הציורים הללו עבורך?

"ואוו, הם מאוד מיוחדים עבורי. האמנות העניקה לי מתנה גדולה. כשהבן שלי נולד, נגעתי בפניו וידעתי בדיוק איך הוא נראה. אני אמנם משתמש באצבעות ולא בעיניים כדי לראות אותו, אבל הדימוי שנוצר לי

בראש הוא מדויק. וזה הודות לאמנות, לטכניקת הציור שלי, היא מאפשרת לי לראות את הסובבים אותי, את אשתי, את הילד שלי."

עיוורון מעורר באנשים פחד נורא. איך החיים כעיוור?

"להתעוור זו חוויה מחרידה ומפחידה עד מאוד. אבל החיים כעיוור, עבורי, הם צבעוניים ומלאי חיים. אני הרבה יותר מאושר עכשיו מאשר בחיי בעבר. אני, כמובן, לא מאושר כי אני עיוור, אני פשוט מאושר מהחיים שלי וממה שהשגתי. החיים שלי טובים ואני מוקיר תודה על הכול. החיים כעיוור לא חייבים להיות קשים. אני תופס את העולם בדרכים אחרות – וזה הפך אותי לאדם טוב יותר".

• לצפייה בציורים נוספים הכנסו לגלריה הווירטואלית של ג'ון ברמבליט .
• הכתבה תתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין "אופס" של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה.