חבורת רימון: מאליטה מוזיקלית ל"כוכב נולד"
בית הספר למוזיקה "רימון" הוציא תחת ידיו את הפיקציה שנקראה פעם "חבורת רימון" והפכה את קרן פלס, מירי מסיקה ואריק ברמן לכוכבי תקשורת. עשור אחרי, נאלץ המוסד המוזיקלי להתמודד עם הדימוי החדש שלו: "זה נהיה בית ספר לזמרים"
לפני עשר שנים בדיוק סיימו שתי בחורות צעירות את חוק לימודיהן בבית הספר למוזיקה רימון. יציאתן של מירי מסיקה וקרן פלס ל"אזרחות" היוותה את אקורד הפתיחה למה שהפך, זמן קצר מאוחר יותר, ל"חבורת רימון". קבוצה של בוגרי בית הספר, שבפרק זמן של כשלוש-ארבע שנים שלטה בפלייליסט העברי, תוך שהיא יוצרת תחושה של פס ייצור משומן, הפולט כוכבים בפוטנציה. מסיקה ופלס היו כמובן נושאות הבשורה. אבל אליהן חברו - מרצונם או שלא, פרטים בהמשך - שמות כמו איה כורם, אריק ברמן, אוהד חיטמן, איתי פרל, יעל נחשון ואחרים.
עוד תווי שי ב-ynet:
- שלושה אלבומים חדשים שלא צורחים בהם
בין השנים 2004 ו-2008 הם פשוט היו בכל מקום. אלבומי הבכורה של מסיקה, פלס, ברמן וכורם הפכו לרבי מכר. הם גרפו כמות מדהימה של השמעות ברדיו, פרסים מסוגים שונים וחשיפה תקשורתית אינסופית. יחד עם ההצלחה נוצר גם הקונספט הזה, של "חבורת רימון". דיברו על מטבחונים סודיים, שבהם מתבשל הלהיט הבא של ישראל. ועל בית ספר, שבעבר נתפס כמוסד אליטיסטי, המחנך ג'אזיסטים מרוחקים, שהפך פתאום לגרסת המציאות של "כוכב נולד".
קרן פלס בשיר על איתי פרל, גם הוא בוגר "רימון"
אבל היום, עשור אחרי כל האנטי ג'אז הזה, כבר אפשר להסתכל על התופעה בעיניים מפוכחות, ולהכריז שהיא היתה, ברובה, פרי תאוותה העזה של התקשורת לסיפורים ולקטלוגים. קודם כל, לעובדות. נכון להיום, מתוך כל הרשימה הזאת, רק מסיקה ופלס שימרו את מעמדן ככוכבות. וגם במקרה שלהן, הכוכבות שינתה פאזה. ומדיום. הן היום דומיננטיות הרבה יותר בטלוויזיה, מאשר במצעד הפזמונים.
ברמן וכורם לא הצליחו לשחזר את הצלחת אלבום הביכורים שלהם. פרל ונחשון עדיין לא פרצו באמת. ומשמעותית עוד יותר: לקבוצה הזו לא היה שום דור המשך. לא מתוך "רימון" (למרות שבכל שנה, פרחי הכתבים נשלחים ל"רוקרימון" כדי לאתר את המסיקה הבאה. לשווא) וגם לא רעיונית. מוזיקלית. אפשר לסכם ולקבוע שתת הז'אנר הזה - של פופ שווה לכל נפש, עם קריצה ברורה למוזיקה ישראלית ישנה יותר, עם חיבה לשירים על יחסים ולעשיית נעים בגב - פשוט התמזג אל תוך שטף הבוגרים של כוכב נולד. בייחוד אלה שמיהרו להוציא אלבום בכורה שהם גם יוצריו.
ההתפיידות הזו, של "חבורת רימון", היא לכאורה מאורע משמעותי. בפועל, היא לא אירוע כלל. בדיוק כפי ש"חבורת רימון" לא היתה מעולם חבורה. למעשה, הסיפור האמיתי כאן הוא סיפורה של התקשורת, שמיהרה להכתיר כתרים ולייצר ז'אנר פיקטיבי (וכן. גם סחבק מילא חלק פעיל בעניין. ועל פשע כזה אין אפילו התיישנות). ראשית, כבר רבות סופר והושר על הקשר שבין גלגלצ של פעם ליוצאי אותה "חבורה". ולא במקרה הוקדש לעניין מערכון שלם ב"ארץ נהדרת" (שבו פורצת דריה פלג - קרן פלס בשבילכם - לתוך התחנה היפואית. "שלום", היא מלחששת, "אני זמרת יוצרת, בוגרת 'רימון', ואני שרה על הדבר הקסום הזה, שנקרא אהבה, כדי להיכנס למקום הקסום הזה, שנקרא פלייליסט").
הפלייליסט גמל לה בנדיבות. שלושה שירים מתוך אלבום הבכורה של פלס הושמעו בגלגלצ. מספר זהה לזה שהושמע מתוך אלבום הבכורה של מירי מסיקה. איה כורם זכתה כבר לארבע השמעות. ואילו אריק ברמן קטף לא פחות מחמש (!). מדובר בתקופה שבה מוזיקאי ישראלי טיפוסי היה מוכן לתרום כליה, בתמורה להשמעה של שיר אחד בגלגלצ. בלי קשר לשאלת האיכות ומידת ההתאמה, אין ספק שדובר במהלך מכוון. לנסות ולייצר כוכב, כמעט בכוח. תחנות הרדיו האחרות, כנהוג באותן שנים, ראו כי טוב ומיהרו לחקות את גלגלצ.
חברה שלי כתבה, בעלי הלחין
ממה בעצם נבעה, ההסתערות הזו על בוגרי "רימון"? לדעתי, הם פשוט מילאו נישה שהייתה ריקה לחלוטין. זאת של פופ, שווה לכל נפש, שלא פוגע באינטליגנציה, ומצד שני גם לא באמת מאתגר. הימים, יש לזכור, היו ימי פוסט אינתיפאדת אל אקצא ותקופת הפיגועים הקשה. תקופה של אסקפיזם מוחלט. שהשירים של פלס ומסיקה היו יאים לה.
"מילים" שכתב אריק ברמן לאיה כורם. בקושי מכירה את החבורה
אבל גלגלצ בפרט והרדיו בכלל לא היו האחראים היחידים לפיקציה הזו. גם העיתונות הכתובה מיהרה להסתער על "התופעה". קרן פלס, למשל, זכתה בשנה אחת ללא פחות משלושה שערים במוסף "שבעה לילות" הפופולרי של ידיעות אחרונות. העובדה שהיא כתבה את הלהיט "איתי" על איתי פרל, גם הוא בוגר רימון, ושהיא ומסיקה היו החברות הכי טובות, ושבעלה של מסיקה אורי זך, הפיק את אלבום הבכורה המצליח של איה כורם - הספיקו כדי לייצר מצג של קומונה מוזיקלית תוססת ומגובשת. אפילו ההבהרות החוזרות ונשנות של איה כורם, לפיהם היא בקושי מכירה את פלס ומסיקה, לא שינו לאף אחד. שתקי כבר, נודניקית. אל תהרסי לנו ת'כתבה.
בסופו של יום, מי שספג אולי את הנזק הגדול ביותר מאותה פיקציה תקשורתית היה
דווקא בית הגידול. במשך מספר שנים, בית הספר "רימון" נאלץ להתמודד עם הדימוי החדש והזר כל כך לרוחו, של מדגרה לכוכבים. אבל הבעיה לא נגמרת רק בדימוי. בראיון לספר שהוצאתי בשעתו על גלגלצ ("רשימת שידור", הוצאת עם עובד), הסביר שמוליק נויפלד, מורה בכיר בבית הספר, ומי שלמעשה גילה את מירי מסיקה והפיק את אלבומה הראשון - את הנזק.
"מאז שהדימוי הזה דבק ב'רימון'" אמר נויפלד, "הוא גדל מ-300 תלמידים ליותר מ-400, ורוב המאה הנוספים הם מבצעים ולא נגנים. זה נהיה בית ספר לזמרים וזה עצוב לי. התקשורת יצרה מצג שווא של 'רימון' כחממה לכוכבים, אז באים לפה אנשים מכל הארץ ואולי מתאכזבים בסוף. כי אין ב'רימון' שום דבר שמכוון לגלגלצ".
אז חבורת רימון כבר לא איתנו. כלומר, היא לא היתה איתנו מעולם, אבל אפילו הכאילו נעלם. עכשיו, כשהפופ המזרחי מתחיל לדשדש ונוצר וואקום תקשורתי חדש בשוק המוזיקה, צפו לחבורה הפיקטיבית הבאה.
