"פוליטיקה": מיומנות ומקצועיות בים של צחנה
האם המציאות הישראלית מטרידה עד כדי כך שאי אפשר לדבר עליה? רק 3.3 אחוזי צפייה מקוששת לה "פוליטיקה", המוסד הוותיק של הערוץ הראשון, וחבל. כי שמורת הטבע המקצוענית הזו של עודד שחר רלוונטית לעתיד של כולנו
האם ידע הוא באמת כוח? האם בסופו של המשדר נבין למה אין לנו ערכות מגן, איפה נתקע שיקום השכונות, ומה לכל הרוחות יקרה עם קדימה? האם נהיה אזרחים מודעים יותר, חכמים יותר, מועצמים יותר? זו השאלה שמרחפפת בחלל הסלון כשאני חוזרת אל "פוליטיקה" בערוץ הראשון אחרי היעדרות ארוכה.
לטמון את הראש בחול תמיד אפשר, ולא להתחבר אל התוכנית היחידה בערוצים הגודלים שעוסקת בשאלות הגדולות של חיינו זו תמיד אופציה. השאלה היא, האם האופציה הזו מיטיבה עם מישהו.
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
ב"פנים אמיתיות": סוף שלטון הציצים
שמונה שנים מנחה עודד שחר את "פוליטיקה", וזהו נצח במונחים טלוויזיוניים. גם התוכנית עצמה כמעט נצחית. היא התחילה אי שם בראשית שנות התשעים כ"פופולטיקה", הצמיחה קריירות מפוארות כמו זו של טומי לפיד ז"ל (שר המשפטים וראש מפלגה ענקית שהתאיידה) ישראל אייכלר (ח"כ) ואמנון דנקנר (איש שמציע לאנשים להתאבד). בגלגול הנוכחי שלה, אין בה דמויות צבעוניות קבועות ואף לא פאנל צעקני, וככל שהשנים עוברות, כך נדמה ששחר מנווט את הספינה הזו אל חוף לא בטוח אבל הכרחי, בכישרון ובמקצועיות הולכים וגדלים.
באולפן ישבו היועץ הפוליטי רוני רימון, העיתונאי שלום ירושלמי וגם דן מרגלית ואיילה חסון. מינון העיתונאים הוותיקים הוא ערובה לדעתנות. כששחר אומר שהוא לא רוצה לתת לתרגיל הפוליטי של קדימה שמות של ריחות, חסון מעירה לו שבכל פעם שנתקלים בצחנה היא אכן מסריחה, ולא חשוב אם כבר התרגלנו לצחנות קודמות. ירושלמי מנדב שכישלונו של נתניהו בהסכם עם קדימה יבוא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות, וכבר בנבואה קצרת המועד הזו ניכרת הבעיה המאפיינת לפעמים משדרים של פוליטיקה: הם עוסקים באירועי לשון.
אירוע לשון, בניגוד לאירוע שמתרחש במציאות תלת-ממדית, הוא אוסף נבואות. הקונספירציות, ההשערות, התקוות והשאיפות של המנצחים - מספין ועד אזהרת מסע, מהבטחת ערב בחירות ועד לאיום הגרעין האיראני - כל אלה אינם אירועים אמיתיים, אלא הטרמה של עתיד שיכול עוד להתפצל לאלפי אפשרויות אחרות.
מפנטזים על מלחמה
הליין-אפ ממשיך בזה: בהנחה שתהיה מלחמה, שואל עודד שחר, "האם שוב נגזר עלינו לסמוך על מי שאין עוד מלבדו - המסקנטייפ?". טור ארוך של מומחים, פרופסורים, אנשי צבא בדימוס ואחרים מתייצבים לדבר על מה שיהיה אם יהיה, ורק אלוף משנה במילואים מירי אייזן, שהיתה דוברת צה"ל לתקשורת זרה, שואלת בצדק האם כדאי להתעסק במלחמה שאין אנו יודעים כלל אם היא עתידה להתרחש. בו בזמן, בעולם האמיתי יש בעיות. הסינק בין תל אביב לירושלים כנראה לא מדביק את קצב האירועים, ונותר משונה ומטריד. בדיוק כמו בראשית שנות התשעים.
אייטם אחרון לקינוח: מתברר שפרויקט שיקום השכונות התאייד מחוסר תקציב. מי אשם? מתברר שדווקא מאיר שטרית צמצם את מספר השכונות שיועדו לשיקום, מפני שלא הסכימם להגדיל את התקציב. ח"כ כרמל שאמה מרמת השקמה, לשעבר שכונות עוני בפאתי רמת גן, דווקא אוהב את הפרויקט. ראש עיריית שדרות מזכיר לכולנו ברגע של בוחן מציאות שאנחנו לא חיים ב-OECD, ואיש תמהוני ושמו מוטי היינריך מהתנועה הליברלית החדשה, תהא זו אשר תהא, אומר ש"נוה צדק היתה שכונות עוני ששוקמה". ורק ההון הפרטי יעשה טוב. לעשירים.
וכך, בנושא היחיד שבו אפשר היה לדון ברצינות בשאלה מה יהיה הלאה, נאלצנו להסתפק במוזיקת סיכום ובכתוביות בעודם באולפן, ממשיכים לדבר. אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא, ואולי ידע הוא באמת כוח.
האם המציאות הישראלית מטרידה עד כדי כך שאי אפשר לדבר עליה בכלל
בערוצים המסחריים, אפילו לא בתוכנית אולפן אחת, פעם בשבוע? האם האקטואליה פשטה את הרגל לגמרי?, או שסתם התעייפנו?
הנתון של 3.3 אחוזי צפיה מוכיח שלרובנו פשוט לא איכפת וחבל. גם אם פוליטיקה יש רק בעתיד, בכל זאת זה העתיד של כולנו. זוהי שמורת טבע שמתנהלת במקצוענות מופתית, בלי צעקנות ואלימות, חוץ מאשר הסטירה של ד"ר מור אלטשולר, ליכודניקית, ליריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", לפני שנה. בכל מקרה, זה קרה מחוץ לאולפן. בתוכו פנימה, ממשיך עודד שחר לשוט במיומנות מעל גלים סוערים של ג'יפה, ריחות גז קטלני ושאר האסונות שעוד יבואו.
