"הרוזן ממונטה כריסטו": הגיבור הנוקם

מאז ומעולם ריתקה הנקמה יוצרים ואמנים מכל התחומים. הנקמה חוצה מגזרים, תרבויות וזמנים, והיא אחד הכוחות החזקים ביותר, משום שיש ביכולתה להניע מהלך סיפורי שלם, בין השאר, מפאת תוצאותיה ההרסניות. בעוד אזכורים חדשותיים לנקמה יעוררו ודאי זעם והסתייגות מצד הקהל, נקמה "ספרותית" שואבת פנימה את הקוראים במהרה, ומעמתת אותם עם סוגיות מוסריות כבדות משקל. כאשר הסיפור הוא טוב, ייתכן מאוד ונמצא עצמנו מדרבנים את הנוקם ואפילו מזדהים איתו.

• לא בכוח, במוח: גלגוליו הספרותיים של גיבור העל  
• הבלתי מתורגמים: דרום וייטנאם באופניים
• פנטזיה נשית: מגדר במדע הבדיוני
  

דוגמא מצוינת לכך היא "הרוזן ממונטה כריסטו" שכתב אלכסנדר דימא האב, שבימים אלו רואה אור במהדורה מחודשת, בתרגומו של מיכה פרנקל (הוצאת כתר). דימא סיים את כתיבת הספר - אותו ביסס על מסמך שמצא בארכיון משטרתי - ב- 1844, ובשנים לאחר מכן הוא פורסם בצרפת כסדרה בת 18חלקים. סיפורו של הגיבור, אדמונד דנטס, ימאי צעיר וישר מהעיר מרסיי שנפל קורבן למזימה פוליטית נגדו, ריתק את קהל הקוראים הצעירים והבוגרים כאחד, מכר מיליוני עותקים ונחשב לספר פולחן.

"הרוזן ממונטה כריסטו". עבר עיבודים לקולנוע, לטלוויזיה ולקומיקס (עטיפת הספר)

עלילת הספר, המתפרשת על פני מאות עמודים בשני כרכים, זכורה בעיקר כעלילת נקם, המתרחשת בתחילת המאה ה-19. דנטס הצעיר מאבד את כל רכושו, מעמדו ואף את ארוסתו, לאחר ששניים ממכריו המתקנאים בהצלחתו, ומפלילים אותו בקנוניה נגד השלטון. דנטס נכלא במצודת איף המנותקת והידועה לשמצה, ופוגש שם כומר שנכלא אף הוא. בין השניים נוצר קשר הדוק ודנטס לומד ממנו גינונים, רוכש השכלה ומבין את סיבת כליאתו.

החי על המת

ד"ר שושנה מרזל, מומחית לספרות צרפתית, המלמדת בבצלאל ובמכללה האקדמית צפת, סבורה כי "הרוזן ממונטה כריסטו" היא יצירה ששרדה את מבחן הזמן, בין השאר משום שהיא עוסקת בנושא מהותי. "ככלל, אנחנו מחונכים שלא לנקום", היא מסבירה.

"נקמה נחשבת ל'דבר לא יפה', בלתי ראוי. אבל בעצם נקמה היא נטייה מאוד טבעית, הנמצאת באופן בסיסי באדם. בספרו, דימא האב נותן לגיטימציה לנקמה". מרזל מוסיפה כי "הנושאים החשובים והרבים בהם נתקל הקורא תרמו אף הם להצלחת הספר: מהי חברות, כיצד ניתן לדעת מי חברך ומי לא ומהי אהבת אמת. לצדם, הספר מטפל ביחסי אב ובן, גם דרך יחסי הגיבור עם אביו הביולוגי וגם דרך יחסיו עם הכומר בבית הכלא שהופך לאב שני (ולא רק לאב רוחני, כפי שנטען), בחשיבות הכסף, ועוד. בנוסף, הדמויות הצעירות של הספר הן לרוב דמויות חיוביות של מתבגרים".

לקחת את החוק לידיים

עניין הדמויות מהותי מאוד ביצירה. הן דמויות אמינות ומשכנעות - דיוקנאות מהימנים של אנשי החברה הגבוהה, פוליטיקאים, פועלים וקשי-יום. דמויות רבות מאכלסות את הרומן, ומעל כולן מתנוססת דמותו הבלתי נשכחת של אדמונד דנטס, אשר עובר ממצב של נרדף למצב של רודף. מתוקף הסבל שנגרם לו, הוא מחליט לנקום בכל אלו שהתנכלו לו, "לוקח את החוק לידיים", ומנהל במידה רבה מערך נקמה המזכיר התנהלות של העולם התחתון. ד"ר מרזל טוענת כי לאחר שנכלא "הגיבור לא עובר טרנספורמציה, כפי שאמורים מבחינה תיאורטית לעבור גיבורי ספרות מורכבים: הוא נשאר נקמן, מההתחלה ועד הסוף. כלומר, הוא לא עובר מהפך פנימי עמוק.

"אמנם הוא הופך מנרדף לרודף, אבל הוא עסוק רק בדבר אחד: כיצד להתנקם באלה שהרסו את חייו ולקחו את אשת חיקו ביום חתונתו. הוא מתבגר ומזדקן, אך מונע לאורך כל הספר על ידי דבר אחד".

"העקביות הזו היא, לטעמי, סוד הצלחת הספר," היא מוסיפה. "דנטס הוא גיבור שאינו מתפשר עד שישיג את מטרתו. אומנם הוא חס, בסופו של דבר, על אויבו הגדול, אבל עושה זאת לאחר שרושש אותו והרג את האחרים. עבור בני נוער - והספר נחשב כמתאים לבני הנעורים - גיבור שאינו מתפשר, בנוסף להיותו אמיץ, חכם ויצירתי, הוא התגלמות כל מה שהם שואפים אליו". ואכן, "הרוזן ממונטה כריסטו" אומץ בחום בקרב בני נוער לאורך השנים, ומעניין לגלות האם גם עתה יבחרו לקרוא יצירה ספרותית ארוכה למדי.

ייתכן ובשל קהל היעד הצעיר, דימא האב לא נחשב בצרפת לסופר קאנוני. "הוא נחשב לסופר טוב, ואפילו חשוב", מסבירה ד"ר מרזל, "אבל לא ברמה של בלזק, זולא, הוגו ואחרים. לעומת זאת, הוא כן נחשב לסופר קאנוני במקומות אחרים בעולם: ברוסיה ובאמריקה הוא נלמד באופן קבוע באוניברסיטאות".

דימא נולד בחודש יולי 1802 ונפטר ב-1870. בדומה לבלזק, גם המניע של דימא לכתיבת רומנים היה כלכלי. יכולתו לכתוב רומנים ארוכים, שהתפרסמו בחלקים במשך זמן רב בעיתונות הצרפתית, אפשרה לו להתקיים בכבוד. דימא כתב שירים, סיפורים ומחזות, אך רק לאחר הצלחת המחזה "המלכה קריסטינה" ב-1830 יצירתו זכתה להכרה.

בשם האב

שנות ה-40 של אותה מאה היו הפוריות ביותר עבור דימא. הוא פרסם מספר רומנים במקביל, כאשר בנוסף ל"הרוזן ממונטה כריסטו" ראו אור "שלושת המוסקטרים" ו"המלכה מרגו". ההצלחה הכבירה של הרומנים הפכו אותו לאחד הסופרים המפורסמים, ואף לאחד האנשים העשירים בצרפת.

מכלול יצירתו כולל גם רשימות מסע ויומנים ממסעותיו באירופה ואפריקה, ותיעוד חוויותיו מהמאבק לשחרור איטליה ב-1860, אליו הצטרף לצד הגנרל ג'וזפה גריבלדי. הוא ניהל מערכות יחסים רבות עם נשים, אך התחתן רק פעם אחת. בנו, אלכסנדר דימא הבן, שלא היה בנה של אשתו, זכה להערכה בבגרותו כסופר בזכות הרומן "הגברת עם הקמליות".

רק כשהיה בן שש, הכיר בו דימא האב, ולקח אותו מחזקתה של אמו, שהיתה תופרת,

והעניק לו חינוך גבוה. על היותו בן לא חוקי, כתב דימא הבן במחזה שפורסם ב-1858, בו טען כי האב מחויב לתמוך בבן ולשאת את האם לאישה. דמותו של דימא האב היתה מוכרת מאוד בחברה והוא נודע כפזרן, ואכן, באחרית ימיו הוא התרושש, והתגורר באיטליה וצרפת לחליפין.

יצירותיו של דימא נחשבות לקלאסיקה של הספרות הצרפתית, בייחוד "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"שלושת המוסקטרים". בכל עבודותיו הפגין דימא וירטואוזיות בעיצוב הדמויות הראשיות והמשניות. אלו דמויות שלהט אידאולוגי, יצרים ודחפים חזקים מניעים אותן. באמצעות התנהגותן במצבים חברתיים ופוליטיים דרמטיים, נחשפת הביקורת של דימא על החברה והמשטר, וגם על הפרט הבודד, המנסה למצוא את מקומו בתוך ההמולה.

"הרוזן ממונטה כריסטו", מאת אלכסנדר דימא. תרגום: מיכה פרנקל. הוצאת כתר, שני כרכים.