"קרייזי הורס": פרדריק ווייזמן חושף חשפניות
נכון שהייתם רוצים להיות זבוב על הקיר בחדר ההלבשה של מועדון חשפנות? פרדריק ווייזמן עשה זאת ב"קרייזי הורס" - מסמך מרתק על ייצוגי האירוטיקה הנשית, החובר לעבודות קודמות של הדוקומנטריסט הוותיק כתצריף מטלטל על חברתנו
הסרט נפתח בקטע מתוך מופע סטריפ-שיק שמועלה על במת המועדון. נשים יפות מפזזות בעירום כמעט מלא, ישבניהן מנוקדים בכתמי תאורה עשירי צבעים. השילוב הזה שבין קברט יוקרתי ומופע בורלסקה מאפיין את התצוגה הבימתית הארוטית.
הטריילר של "קרייזי הורס"
בהמשך טוען יוצר המופע והכוריאוגרף, פיליפ דקופלה, שההפקה זקוקה למקצה שיפורים, ולשם כך יש לסגור את המקום לזמן מה – עניין שמנהליו מסרבים אפילו לשמוע עליו. ה"קרייזי הורס" לא חדל מלפעול מאז הקמתו, בשנת 1951.
סרטו של ווייזמן נע בין תיעוד הנאמברים לבין החזרות האינטנסיביות על מופע חדש, כאילו מדובר היה במיוזיקל המיועד לבמות ברודוויי. הוא עוקב אחר המתרחש בקופות, האינטראקציה בין החשפניות בחדרי ההלבשה (סצינה נהדרת מראה אותן כשהן מתפוצצות מצחוק נוכח תוכנית טלוויזיה המתעדת "פספוסים" במופעי בלט ברוסיה), ואחר ישיבות ההפקה סביב המופע החדש. רוב רובו של הסרט מתרחש בתחומי המועדון האפלולי המרופד שטיחים בצבע ארגמן עמוק, עולם רוחש בתוך עולם.
תעודת הצטיינות
ווייזמן הוא אחד היוצרים המיתולוגיים של הקולנוע הדוקומנטרי בארבעת העשורים האחרונים. עורך דין בהכשרתו ומורה למשפטים, הדוקומנטריסט יליד בוסטון (1930) פנה לעשיית סרטים כאשר הפיק, בשנת 1964, את סרטה העלילתי של שירלי קלארק, "The Cool World", שתיאר בסגנון סמי-דוקומנטרי עז את מציאות החיים הקשוחה בגטו השחור בהארלם.
שלוש שנים אחר כך ביים ווייזמן את סרטו הראשון, "Titicut Follies" – יצירת מופת של הקולנוע הדוקומנטרי העולמי, ואחד הסרטים המייצגים של הקולנוע התיעודי האמריקאי בשנות ה-60. הסרט עוקב אחר המתרחש בין כתליו של בית חולים ממשלתי לאסירים חולי נפש במסצ'וסטס (השם מתייחס למופע בידורי שנתי שמעלים במשותף המאושפזים והעובדים במקום), וחושף את ההשפלה וחוסר האנושיות שהיא מנת חלקם של הכלואים.
מתוך "Titicut Follies" של פרדריק ווייזמן
התמונה ששרטט הסרט היתה כה קשה (ווייזמן טען שכוונתו היתה להראות לתובעים ולשופטים לעתיד, תלמידיו, לאן הם שולחים פושעים מורשעים), עד שבית המשפט במסצ'וסטס אסר על הקרנתו בתחומי המדינה.
כבר בסרט מטלטל זה ניכרים התכנים והסגנון שיבלטו בעבודותיו הבאות של ווייזמן. העיסוק בדינמיקה האנושית המניעה מוסדות גדולים, ומיקומו את עצמו ומצלמתו בעמדה של "זבוב על הקיר" - ביטוי שמתייחס להעלמה המוחלטת של המתעד את נוכחותו בסביבה המצטלמת מתוך שאיפה אוטופית לתיעוד אובייקטיבי ובלתי מתערב.
תפיסה אסתטית זו אפיינה אותם דוקומנטריסטים אמריקאיים שבשנות ה-60 היו מזוהים עם "הקולנוע הישיר". מדובר בגישה שביקשה לתעד את המציאות מתוך עמדה של התבוננות מרוחקת ואינטימית כאחת. הסיטואציה והאנשים שבתוכה מתנהלים מבלי להתייחס הן לנוכחותה של המצלמה והן לנוכחותו של המתעד, שלעולם אינו מנסה לייצר התרחשות באופן מלאכותי ומניפולטיבי. מצלמות ה-16 מ"מ הקלות לנשיאה והפעלה, וכן ציוד ההקלטה הסינכרוני ("נאגרה"), שנכנסו אז לשימוש – סיפקו את הבסיס הטכנולוגי ההולם לאופן פעולה זה.
גישה זו היתה מזוהה עם יוצרים דוגמת ריצ'רד ליקוק, די.איי. פנבייקר, והאחים אלברט ודיוויד מייזלס - כולם החלו את דרכם בחברת ההפקות של רוברט דרו. אף שווייזמן לא נמנה עליהם, תפיסתו הרעיונית והאסתטית היתה זהה לשלהם, ובמידה רבה הוא מוסיף לממש אותה באדיקות עד היום.
כארבעים סרטים ביים ווייזמן מאז, וברובם המכריע הוא תיעד בפרוטרוט את מאחורי הקלעים של מוסדות וארגונים – בית ספר תיכון בפילדלפיה ("בית ספר תיכון", 1968), בית חולים ("בית חולים", 1970), בסיס טירונים ("טירונות", 1971), עולם תצוגות האופנה בניו יורק ("מודל", 1981), ואפילו סרט על הכוח האמריקאי שהוצב בסיני אחרי מלחמת יום כיפור ("משימת שדה בסיני", 1978).
הטריילר של "בית ספר תיכון"
ווייזמן נוהג לצלם עשרות שעות של חומר גלם, ועיקר עבודתו מתבצע בחדר העריכה בניסיון לעצב נרטיב דרמטי ומבנה מנומק. "קרייזי הורס", הסרט הראשון שווייזמן מצלם בווידיאו היי-דפינישן ולא בפילם, התחיל מ-150 שעות של חומר מצולם, ועבודת העריכה ארכה כשנה (אורכו הסופי של הסרט עומד על 134 דקות).
כמו בכל סרטיו האחרים, גם כאן לא תמצאו כתוביות הסבר, ראיונות, שחזורים מבוימים או אקספוזיציה. הצופה נכנס לתוך הסיטואציה ואמור בהדרגה להיסחף אל הדינמיקה של המקום.
"קרייזי הורס" מצטרף לקבוצה של סרטים שביים ווייזמן, ואשר בהם הוא מתעד תהליכים של יצירה אמנותית. כזה היה "בלט" (1995) שעקב אחר המתרחש בתיאטרון הבלט האמריקאי, וכאלה היו גם "קומדי פרנסז" (1996), שהיה הפעם הראשונה בה הורשה יוצר דוקומנטרי לחדור אל מאחורי הקלעים של להקת התיאטרון הוותיקה בעולם, ו"לה דאנס" (2009) שתיעד את להקת הבלט של האופרה הפריזאית.
"מועדון איגרוף" (2010) גם הוא כזה, במידה מסוימת. סרט שמשרטט מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית דרך הפריזמה של המוסד הטקסני שבכותרת (סרטו הבא, אגב, מתמקד באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה).
הטריילר של "מועדון איגרוף"
"קרייזי הורס" אינו מיועד למי שמצפים לתיעוד שגרתי של מופע ארוטי. המתרחש במועדון אינו שונה מכל מה שקורה מאחורי הקלעים של הפקה מכובדת בברודוויי. סרטו של ווייזמן עוסק במאבקים שמנהל אמן מול המציאות הכלכלית שמעיבה על חזונו, ואילו החשפניות המופיעות בו מייצגות את פניה המקצועיות לעילא של עבודת צוות.
בתוך כך, סרטו היפה מאוד של ווייזמן עוסק בהבנייתה של הפנטזיה הארוטית הגברית, אך מבלי להפוך את הנשים המוצגות בו לוולגריות. זהו סרט על כינונו המלאכותי, והמודע לעצמו, של מושא תשוקה (המופע שעליו נערכות החזרות נקרא, אגב כך, "Desire"), והאופן שבו יצירת הדימוי (על ידי הכוריאוגרף) מתלבטת בין שמרנות וחדשנות.
אין זה הסרט התיעודי הראשון על אודות המועדון. קדם לו הסרט "קרייזי הורס דה פארי" משנת 1977, שביים מייסדו, אלאן ברנרדן (הוא ניהל את המקום עד התאבדותו ב-1994). אך לזכותו של ווייזמן ייאמר, שסרטו הוא הרבה יותר מהקיטש הארוטי לבעלי ממון שמציע המוסד הפריזאי לאורחיו. והכי חשוב, הוא מיועד רק למצטיידים בסבלנות שתובע סגנונו המתבונן ממושכות.
