ספרים ומשפחות מתפרקות על הסכין

הדבר הכי יפה בטרגדיה אישית הוא מוחלטותה. אין בה שום דבר יחסי. היא קטסטרופלית וזהו. בספר "הבארשבעים" מתוארות קטסטרופות כאלה, כמו נטישת אב, משפחה מתפרקת, ילדה במצוקה, דברים שהמאה ה-21 לא נעמדת על רגליה בעטיים, כי יש עניינים בוערים יותר על הפרק. אבל מה לעשות - רגשות לא עברו שום אבולוציה. הם נותרו ויוותרו לנצח קלאסיקה אמיתית, ההתרחשות הכי מעניינת על הכדור הזה.

• ספרים אלימים על הסכין
• נשים יוצאות למסאות ומסעות
• שקרים וספרים עם יעל שכנאי
  

אני באופן אישי נמשכת מאוד לרגע השבר, הרגע שבו נראה לנו שלא נוכל להמשיך, שהכל נגמר. זהו רגע ודאי, טהור ומוחלט, מנטלית ופיזית גם יחד - רצינות תהומית, האירוע שייצרב בביוגרפיה הרגשית שלנו. ובכל זאת, מתישהו, מגיע רגע נוסף. הוא מסמן לנו שהחיים אדישים עד פיהוק לטרגדיות שפוקדות אותנו, שהמציאות גמישה להגחיך, ומזמין אותנו לברוח קדימה. הספרות מלאה בפירוקים והרכבות ובהבלחות של אפשרויות קיום חדשות. אני מניחה שזה נובע מהעובדה הפשוטה שלרובנו יש בסופו של דבר אגו מלגו, מודולרי. בחרתי בחמישה ספרים שמטפלים בהתפוררויות שכאלה:

"יותר מדי אושר", מאת אליס מונרו

אליס מונרו, קנדית לא צעירה שנראית בתמונות כמו שחקנית קנסטה חביבה, היא אישה חריפה מאוד שמגיעה אלינו הביתה, לוקחת אותנו ביד ומובילה אותנו לתוך הירוק הקנדי, אל בינות העצים והאגמים, הבורות והאוויר - ומנפצת לנו את הפסטורלה באופן שאני לא הכרתי, עד שקראתי אותה.

"יותר מדי אושר". רגעים בלתי אפשריים (עטיפת הספר)

בדרך כלל היא לא עסוקה בפירוקים חזקים אלא בחיים עצמם, בצעדים הקטנים שלהם. אבל דווקא בקובץ "יותר מדי אושר", יש משהו אכזרי. כשהסיפור הראשון בקובץ, "ממדים", מתחיל, אין לנו מושג לאן הוא יגיע. אישה צעירה, דורי, עובדת כחדרנית במוטל, והבוקר היא נוסעת בשני אוטובוסים כדי לבקר מישהו בבית כלא. רק אחר כך מתברר מה קרה. היא היתה נשואה פעם, והכל נראה טוב, ונולדו שלושה ילדים, ובעלה כל כך אהב אותה שממש שנא שהיא יוצאת מהבית, וכך לאט לאט, מובילה אותנו מונרו לרגע שבו דורי חוזרת הביתה אחרי שבילתה לילה אצל חברה, ומגלה שבעלה הרג את שלושת ילדיהם כי כעס על שנעדרה.

זה הרגע שבו אני לפחות קפצתי מהכיסא והתרחקתי מהטקסט, כי באמת לא נראה לי שמכאן אפשר להמשיך לאנשהו. אבל מונרו התקרבה אלי והחזירה אותי לכיסא וליטפה את שערי והראתה לי את הרגע שאחרי, הרגע הלא אפשרי הזה, אליו הביאה את דורי שטופת הכאב, לאט לאט, כך שגם אני יכולתי לנשום שוב ולהמשיך הלאה.

"ימי הנטישה", מאת אלנה פרנטה

ערב אחד, בתום ארוחה משותפת, כשאולגה ובעלה מפנים את השולחן וילדיהם משחקים בחדר השני, מודיע בעלה של אולגה שהוא עוזב את הבית. מאוחר יותר נבין שהוא התאהב באישה אחרת - אבל אולגה לא הרגישה כלום. היא מגיבה בהלם מוחלט, לא מוותרת מיד, וחיה בהכחשה מסוימת למשך זמן, עד שהיא מעכלת את פעולתו של בעלה ומתחילה להתפרק.

"ימי הנטישה". פירוק בהילוך אטי (עטיפת הספר)

תהליכי הפירוק שלה מתוארים ברומן בהילוך אטי, בהדרגה, עד הרגע הקשה מנשוא, שבו אפילו האמהות, הטאבו הגדול, לא מצליחה לשמור עליה מפני הרס מוחלט - היא מוכנה לאבד את ילדיה, ורק אז, מנקודת הפירוק המנטלית אליה הגיעה, פירוק מוחלט, היא מתחילה לצעוד בחזרה אל חייה.

החוויה של אולגה מתוארת ביובשנות מבורכת שמפנה המון מקום לקורא. נטישת האהבה מערערת את אישיותה של אולגה בעצמה שמוחקת ממנה את הצורך במראית עין, בפאסון, ב"מה יגידו". אני מקנאה באנשים שנופלים כמו שצריך, באלה שמתמסרים לאבל, באלה שלא זורקים חשבון. אולגה היא אחת כזאת. הספר הוא מלאכת מחשבת של קטסטרופה.

"גן הבטון", מאת איאן מקיואן

מי שמכיר את מקיואן לא יזהה את הספר הזה כמקיואני מובהק. זה רומן שפורסם ב-1978, ומתאר משפחה דרמטית שחיה בבית בודד, ומלכתחילה משדרת משהו לא נורמטיבי במיוחד, שהולך ומידרדר. העולם של מקיואן פרטי לגמרי, כמעט נשי, מנותק מאג'נדה רחבה, ומטופל באמנות.

האב נפטר, והאם מתה די מהר אחריו ממחלה קשה. הילדים, ארבעה במספר, שש עד חמש עשרה, נטושים לגמרי, מניחים את האם המתה במרתף ולא טורחים לשתף את העולם שבחוץ. עולמם המפורק מתפרק עוד ועוד ומקבל סדר חדש, נטול מוסכמות ומעוות - שמאפשר להם להמשיך לחיות את חייהם. גם כאן, הזווית הקיומית בה הם בוחרים, משונה ככל שתהיה, מרכיבה אותם מחדש. גם כאן ברור שפיסות לב שבור נידונו להיגרס.

"דבר קטן וטוב", מאת ריימונד קארבר

ריימונד קארבר. נחמה קטנה בסיפור גדול

הסיפור שנחקק בתוכי הוא אחד המפורסמים שלו, "דבר קטן וטוב". הסיפור מתאר זוג צעיר שבנם, סקוטי, עומד לחגוג את יום הולדתו השמיני בעוד ימים ספורים. האם ניגשת לקונדיטוריה להזמין עוגה, כמו שנהוג באמריקה. ביום שני, יום הולדתו הרשמי, חוזר סקוטי מבית הספר עם חבר, יורד לכביש מבלי משים ומקבל מכה ממכונית נוסעת.

הוא נופל וקם ואפילו חוזר הביתה, אבל שם, תוך זמן קצר מאבד את ההכרה ואימו נוסעת איתו לבית החולים. מתברר שהילד נפגע בראשו פגיעה אנושה. במהלך הסיפור הילד מחוסר הכרה רוב הזמן, האם והאב, מותשים לגמרי, מתחלפים במשמרות ליד מיטתו, והגורם המטריד היחיד בסיפור הוא דווקא האופה, שנפגע עמוקות מכך שהעוגה לא נאספה ומכך שלא הודיעו לו דבר.

הילד מת. מתישהו ניגשים ההורים לאופה כדי לספר לו. האם מאוד מאוד כועסת על גסות לבו במהלך הגסיסה ועל ההודעות חסרות הטקט שהשאיר בטלפון, וברגע שהיא מבטאה את זה והכעס מפנה את מקומו, שוטף את גופה הכאב, מסיבי כמו שרק כאב יכול להיות כשנותנים לו, ומתרסקת על שולחן האפיה.

זמן קצר לאחר מכן, יושבים ההורים עם האופה שמגיש להם לחמניות קינמון. הוא גם נותן להם להריח לחם שזה אך נאפה. הם מריחים, אחר כך נוגסים עוד ועוד ומשוחחים עד עלות השחר, אז כבר כולם מסוגלים לעשות כמה צעדים הלאה - ההורים, האופה ואנחנו.

"האביב הרומאי של גב' סטון", מאת טנסי וויליאמס

נובלה של טנסי וויליאמס, מחזאי בדרך כלל. גברת סטון, שחקנית אמריקנית יפהפייה, מתאלמנת מבעלה העשיר אחרי שפרשה מהתיאטרון, ערב נסיעתם המתוכננת לרומא. למרות מותו, היא מחליטה לממש את הנסיעה לרומא, ושוכרת מקונטסה איטלקייה דירה מפוארת שמשקיפה על המדרגות הספרדיות.

הקונטסה מכירה לה את פאולו, בחור צעיר ויפה תואר, ובין השניים מתפתח רומן.

לנו ברור, הרבה לפני גברת סטון, שפאולו הוא ג'יגולו שנמצא בתוך הקשר הזה כי זאת פרנסתו. גברת סטון, שעושה רושם אינטליגנטית מאוד דווקא, לא מרשה לעצמה להבין את זה כל כך מהר. גברת סטון, שחקנית בדימוס, רעיה בדימוס, יפה בדימוס, מנסה לתעתע בעצמה באמצעות הנסיעה לרומא, והאשליה שגבר צעיר רוצה בקרבתה, אבל הוא מתעלל בה ומזכיר לה בבת אחת שהיא בת חמישים, אלמנה, גלמודה, מחוסרת אהבת קהל: כלי ריק.

טנסי וויליאמס, אשף הכדים הארכיאולוגים, מייצר דמויות שבירות מאוד, שמחזיקות מעמד איכשהו עם הדבק שמחבר אותן -ורק בסוף חוטפות מכת פטיש שמרסקת אותן שוב. השאלה אם יצליחו להתאחות שוב נותרת אצל תלויה באוויר.

ספרה של גיא עד, כלת פרס ראש הממשלה, "הבארשבעים", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.