ישראל, מתי כבר תחזרי הביתה?
את, שהושבת מנהיגים במושב כבוד והיום מושיבה אותם במושב לצים. את, שלפעמים נדמה שחיים בקרבך כל כך הרבה אנשים וכל כך מעט בני אדם. אני לא מוותר עלייך, רק מתגעגע
הרבה זמן לא כתבתי לך. אולי כי הייתי עסוק, אולי כי לא ממש ידעתי מה להגיד ואולי כי קצת התביישתי. גם אני התבשרתי בימים האחרונים על האפשרות להכביד בעול המסים, ואז כבר הייתי חייב להקיא את כל מה שכבד לי על הבטן כל כך הרבה זמן. להקיא זה אף פעם לא כיף, זה שורף בגרון, זה מייסר, אבל אלוהים, איזו הקלה מרגישים בסוף. אז אני מוכן לספר לך הכול ולהתלכלך קצת, אולי כך ארגיש טוב יותר.
את, ששינית את עורך ומארץ ישראל היפה הפכת לנו פתאום לארץ ישראל העייפה. עייפה מהמרדף לצדק, לאמת, לשפיות, עייפה מאיתנו ועייפה מעצמה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
ירושלים של כזב / נמרוד אלוני
אסור להיגרר אחר פרובוקציות חיזבאללה / יורם שוייצר
את, שנשקפת אליי כשהייתי ילד מחלון ה"אופל" הישנה של אבא שלי בדרך לצפון, והיום נשקפת אליי מדממת ועצובה מבעד למסך הטלוויזיה.
שפעם כל שירי האהבה נכתבו עלייך והיום, כל שירי המחאה נכתבים עלייך.
את, שהרמת לי בכוח את הראש במסע לפולין מול הערימות המצמררות של הנעליים והמשקפיים, והיום מכופפת לי אותו מול הערימות המבישות של השקרים וההבטחות שמפוזרות לניצולים.
את, שגרמת לי להתבלבל, לאבד את המטרה שלשמה אני יוצא לרחובות, ולא להבין אם אני צודק או טועה, חכם או טיפש, שמאלני או ימני, או אם עוד יש דבר כזה בכלל.
את, שעל חופי הכנרת שלך הקמתי אוהל כדי שאוכל להירדם הכי קרוב לאדמה שלך, אותו האוהל ששימש אותי בקיץ שעבר כדי לצאת מהתרדמת, לצעוק, למחות, להרעיד את אמות הסיפים. שדילגתי יחף בין חלוקי הנחל שלך עם קרטיב לימון מטפטף ביד וריח של שניצלים קרים באוויר, והיום אני מדלג בין הקבצנים שלך, ששוכבים על מפתן דלתי עם ריח של וודקה והשפלה.
את, שבגללך אני בודק עשרים פעם את מחיר הקוטג' לפני שאני קונה, אבל מוצא את עצמי כמו אידיוט, משלם 6,000 שקל כל חודש על דירת שלושה חדרים במרכז תל-אביב רק כדי לגור קרוב לרוטשילד ולהרגיש חשוב.
את, שלפעמים נדמה כאילו חיים בקרבך כל כך הרבה אנשים, אבל כל כך מעט בני אדם.
ששינית לנו את השמות הפרטיים ממשה ואבי וסרגיי וצחי ואורי לשמאלני, רוסי, חרדי ואשכנזי והומו.
שכשלא היה לנו אותך, היו שורפים אותנו. ואחר כך, כשהיה לנו קשה, היינו שורפים אחד את השני. ועכשיו, מרוב ייאוש, אנחנו כבר שורפים את עצמנו.
את, שהושבת מנהיגים במושב כבוד והיום מושיבה אותם במושב לצים. שבחרת כאלה שיש להם מילה, שיש להם עמוד שדרה, שראו את טובתך, והלכו לשם בעיוורון, והיום מסתפקת בכאלה ששמים להם מילים בפה, שכל אינטרס מכופף להם את הגב, שראו את הכסף, והלכו לשם בעיוורון.
נותרו לי בעיקר שתיקוֹת עצובות
את, שהלוואי שהיו לי מילים שנונות וחריפות בשבילך כמו של העיתונאים המבינים, או מילים יפות ועמוקות בשבילך כמו של המשוררים המדויקים, או אפילו סתם מילים עצובות ומתגעגעות בשבילך כמו של אמא שלי, אבל יש לי בעיקר שתיקות בשבילך, חריפות, ועמוקות ועצובות.
את, שאנחנו לא מפסיקים לדרוש ממך סבלנות והבנה, אבל מוכנים לרצוח על מקום חניה. שאנחנו מצפים ממך לקבל אותנו, כמו שאנחנו, אבל לא מהססים להצטרף ללינץ' של מילים במרחב הטרור הווירטואלי. שאנחנו מרגישים כאילו השתגעת, אבל לא עוצרים לחשוב שאולי בעצם אנחנו אלה שהשתגענו?
את, שכמעט ישבנו על מזוודות בגללך, שכבר שכחנו כמה את יפה, שפתאום אנחנו מבינים שכל מה שחולה אצלך - חולה אצלנו. אני לא מוותר עלייך, אני לא מתייאש ממך, אני רק מתגעגע ומבקש שתחזרי.
אז בין כל הטירוף הזה, מה עוד נשאר לנו חוץ מלקחת נשימה עמוקה, להיות טובים אחד לשני ולעצמנו, ולדאוג שלפחות פה, בחלקת האלוהים הקטנה שמסביבנו, יישאר שמץ של שפיות ואנושיות.
את, שהיית, נשארת ותמיד תהיי, המקום היחיד בעולם שגם בתוך כל החרא, אני יכול לקרוא לו הבית שלי.
נעם חורב, פזמונאי, זוכה שני פרסי אקו"ם
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
