תפסיק לתקשר אלי

בלילות הארוכים בהם חוזרים מהופעה או הצגה והמוח ריק ומיובש, זו השעה לפתוח רדיו ולהאזין לצרותיו הפרטיות של עם ישראל הנשפך אל הרדיו ומשתפך קבל עם. רק אלוהים יודע מה מביא אדם שפוי לצלצל לרדיו, ולשתף עם שלם בכך שסבתא שלו כיבתה עליו סיגריות כשהיה תינוק, בעוד אבא בצד מקיים יחסים עם נמיה.

אבל זה מילא, כי בתוכניות האלה יש אוזן קשבת מתחשבת, רחומה, שמייצרת אצל החלכאים והנדכאים מין חדווה רגעית, שמקווה ביחד איתם ובמילים כמו "מותק" ו"כפרה", "נשמה" ו"חיים שלי", שבוקר המחרת יהיה פחות אפל. בתכניות האלה יש דיאלוג בין שדרן קבוע לאומלל תורן, וכל עוד יש הסכמה ואמונה בין השניים - זה בסדר.

לטורים הקודמים של יהורם גאון ב-ynet

גיל, רבותי, זו פיקציה

העם רוצה צדק בין-הורי

אין לנו על מי לסמוך חוץ מאבינו שבשמיים  

אני על תוכניות מסוג אחר רציתי לדבר. על אלה שיש בהן מצד אחד לחוץ/ה, ובצד האחר ישות עליונה שבאה במרוצה מאחד הרקיעים או התהומות (תלוי את מי מזעיקים), והאיש או האשה שברדיו, הם בסך הכל רק מתווכים, מקשרים, יותר נכון מתקשרים, ולכן אין להם אחריות על הנאמר.

אתם לא מאמינים איזו נבחרת מגיעה ערב ערב לתוכניות האלה. דבורה הנביאה, המלך דוד, משה רבנו. איך הייתם מגיבים לו סיפרתם למישהו שבן או בת הזוג נטשו אתכם, ואליהו (הנביא, אלא מי?) היה מורה לכם דרך המתקשר שברדיו ללכת לישון ולדמיין שאתם בתוך כדור פורח שעולה השמיימה? וכשהגעתם לגובה, נא לחתוך בדמיון את החוטים, שאז הכדור ימריא באחת לגבהים אדירים, וככה לעשות במשך 30 לילות, לאורך הלילה כולו, והחבר יחזור. כן כן, החבר יחזור.

המגדל. קלף טארוט (צילום: shutterstock)

נשבע לכם שאם הייתי מדמיין את עצמי  30 לילות רצופים בלי שינה בתוך כדור פורח בלי חוטים, מרחף בלי קונטרול בין שמים וארץ, גם סבתא שלי היתה חוזרת אלי בריקוד "אל גינת אגוז", כשהיא שרה את זה בלדינו.

בלהקת הנח"ל היו לנו לילות של חוסר מעש, וממול למקום בו התגוררנו חיה אישה הולנדית ערירית, והיינו מצלצלים אליה מדי ערב, כל פעם באמתלה אחרת. אני זוכר שפעם עוררנו אותה אחרי חצות וביקשנו ממנה לצאת מיד החוצה, כי מעמוד החשמל שליד ביתה נוזל חשמל. ביקשנו שתיקח דלי מים ותכבה את החשמל. והגברת יוצאת בבהלה החוצה לרחוב עם דלי מים ומכבה על עמוד חשמל. ואנחנו במרפסת למעלה צחקנו עד עלפון.

זה היה מעשה לצון חסר טעם, אכזרי, אבל לצון. מה תאמרו על מתקשרת ברדיו, שבלי לראות את הפציינט בכלל, פותרת דרך תקשור עם חניבעל או גנדי, בר יוחאי, אהרון הכהן בזיק ויויו גם, מצוקה של אשה, רואת חשבון במקצועה, שלא מוצאת עבודה? והיא מבקשת ממנה לקחת צבע ולצבוע את הכניסה לביתה בלבן, לא בצחוק. וזה אמור להביא לה עבודה (אולי בתור צבעית), ואם זה לא עוזר אז אפשר לחזור איתה לשלושה גלגולים קודמים שלה, שבראשון היא היתה קוזאק ובשני אשת פוטיפר, ולראות איפה פישלה ולמי עשתה עוול, שאז היא צריכה תיקון וזו כבר עליית מדרגה בדרכה אל פלצבו האושר, אצל הקבליסט הכל יכול והכל יודע.

נחזור למתקשרות. בחיים אני לא אבין למה הן תמיד מקשרות את האנשים הכואבים חסרי הכל עם אליהו הנביא. למה למען השם לא עם אראלה ממפעל הפיס, שזה היה עוזר פי אלף. ואם הן יודעות הכל, שהרי כך הן נשמעות, איך זה יכול להיות שאינן יודעות ולעולם לא ידעו את המספרים של הלוטו ואיזה קבוצה תזכה בטוטו.

איך הן תמיד יודעות שעל האיש מעברו השני של הרדיו עוברים ימים קשים ושרע לו? איך הן יודעות את זה לעזאזאל? מאיפה החוש הזה להבין ככה את נפש האדם? אולי הוא מצלצל בחצות לרדיו כי טוב לו וכי נפשו מתפוצצת משמחה, אותה הוא רוצה לחלוק עם העם, איך הן יודעות תמיד שהוא עצוב?

ויש גם המוחלטות שבהן. תשמעו שיחה: "השבוע עברת חוויה קשה", אומרת המתקשרת. ועונה המאזינה "לא שאני זוכרת", "עברת עברת" עונה לה נציגתו של ג'נגיס חאן. "לא קרה לי שום דבר משמעותי השבוע". "קרה קרה", אומר הרדיו השמיימי. "אולי (מנסה האישה שבבית, כי היא לא רוצה להביך את השמים), אולי הילדה שלא רצתה לקחת סנדוויץ לגן?". "את רואה", מתפרצת אליה המתקשרת, "זה נשמע לא רציני, אבל אותך זה עיצבן עד אימה". "טוב", אומרת האשה, "את בטח יודעת מה שאת אומרת. כנראה שמאוד התעצבנתי, אבל לא שמתי לב".

במקרה אחר אני שומע שיחה כזאת: "מערכת היחסים שלך עם האשה קצת רעועה השבוע, נכון?". ואומר הקורבן, "אין לי אשה בכלל". עונה לו המתקשר, "אשה, חברה, זה היינו הך. מדובר בזוגיות קורסת". עונה האיש: "אין לי גם חברה. שלוש שנים אני לבד". ועונה לו המתקשר בשמו של אלוהים, "ברוחניות יש לך בת זוג ושם הדברים יגעים". "טוב", עונה האיש הערירי שבא לקבל רק עצה בענייני פרנסה, ותוך כדי גילה גם מערכת זוגיות רוחנית, קוסמית חסומה.

באחד הערבים ממש התעצבנתי. עולה לשידור נערה בת שמונה עשרה, שרבה עם החבר וזוכה לשיחה קוסמית שכוללת "שישה עלים מצמח במבוק שיש לשים בארון הבגדים. שלושה עלים בצד שלו ושלושה בצד שלה. מי אמבטיה אחרי עשרים וארבעה ימים לשפוך מאחריו כשיוצא מהבית", ועוד כל מיני כאלה אפר ושום וליזול, ואקונומיקה מתחת לכר.

יש לנו מאזין? (צילום אילוסטרציה: עמית קוטלר)

אחרי כל המסע המיסטי הזה, זורק לה המתקשר שאלה: "הכבד שלך בסדר?", והיא עונה לו" "לא שמעתי ממנו בזמן האחרון". והוא, ממרחק ומבלי לדעת עם מי הוא מדבר, כשיש לו רק את שם האם מצד אחד ויהושע בן נון מן העבר העליון - מעז להכניס ילדה לפחדים נוראים בדבר הכבד שלה. אני למשל שומע שאלה כזאת ולא מגיע לחדר מיון אפילו. אני מת כבר בדרך לשם מדום לב ועם כבד בריא.

איזה עולם יש לנו היום, חסר אונים כל כך שמנצל את האופי האנושי, שהמדע נותן לו הכל חוץ מאת העתיד. ואז הוא הולך לחפשו בכל מקום אפשרי בו מנבאים לו אותו. אי אפשר לדעת מה יקרה. אף אחד לא יודע וגם לא יידע. סבא שלי שהיה קבליסט בעיר העתיקה בירושלים, ניסה רק דבר אחד כל ימיו דרך כתבי הקודש, לחשב את היום בו תיכון שוב מלכות בית דוד על פני האדמה. מימיו לא פתר חידות וחלומות, מימיו לא נתן קמע לאיש, והלך מן העולם חסר כל ובלי לפצח את הצופן, שהיה חידת חייו.

היה רב אחד עטוף בטלית, עצום עיניים (בגלל הקדושה והריכוז), אליו היו באים להתייעץ. ובאה אליו אשה בוכיה שבעלה ברח ממנה. אמר לה הרב לאחר חישובים רבים, "הסירי דאגה מליבך. הוא ישוב בעלך". והאשה יצאה שמחה וטובת לב. וכשהלכה בא השַׁמָּשׁ אל הרב ואמר לו "למה אמרת לה שבעלה יחזור?". אמר לו הרב: "כי כך ראיתי בכתובים". ענה לו השמש: "אתה ראית בכתובים ואני ראיתי את האשה, והנה אני אומר לך שהוא לא יחזור, אף פעם לא יחזור". וזה כל הסיפור כולו.

• מפיקת המאמר: טל ויינגרטן
  

• גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'