האולימפיאדות: הברומטר של מצב העולם
המשחקים האולימפים מהווים תשקיף של הפוליטיקה בתבל. מזל שספורטאי על כמו בולט ופלפס מספקים חגיגת ספורט
היום שבו עלתה יעל ארד לפודיום מספר 2 באולם בלאוגראנה בברצלונה 92' היה הרבה יותר מיום שבו ישראל זכתה במדלית כסף אולימפית. זה היה יום שבו נופצו מיתוסים לפיהם הכחול-לבן, שהלך במדבר 40 שנה, חלש מדי בתרבות הגוף שלו מכדי להיכנס למשפחת עמי הספורט המצליחים.
- לונדון 2012
- העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
התרגשנו עד דמעות, ואיתנו מאות אלפים בארץ שצפו בטלוויזיה מבלי להבין את ההבדל בין ווזארי לאיפון. זה היה רגע ישראלי מזוקק, שמיד אחריו בהפרש 24 שעות, הגיעה המדליה הנוספת והשניה, הארד של אורן סמדג'ה.
הרוב מבין יותר מ-200 העמים המשתתפים באולימפיאדות לא זכו במדליה מימיהם. הם עדיין מקיימים את חזונו של מייסד המשחקים האולימפיים המודרנים,
הברון הצרפתי פייר דה קוברטן, שגרס כי "העיקר ההשתתפות". גירסה מתאימה ונוחה למדינות שהספורט שלהן, המבטא חלק משמעותי בתרבות עם, נמצא בשפל.
מאה המדינות שכן זוכות כבר נמצאות עשרות שנים בעידנים אחרים של הישגיות. לכל אחת מהן יש את רגעי האיכות שלה. בחלקם הגדול אייכותיים גם מזה שלנו בברצלונה, אבל גם לנו טוב עם מה שזכינו.
אולימפיאדת לונדון 2012 היא ה-30 במספר, מאז חידוש המשחקים האולימפיים (הראשונים היו ביוון העתיקה, והסתיימו ב-77 לפני הספירה) באתונה 1896. 245 משתתפים, מהם 200 יווניים ב-14 מקצועות, התחרו ביניהם בעולם הישן ההוא. משחקי חובבים.
ההבדלים בין אז להיום הינם עצומים כמו ההבדל בין הודעת מייל אלקטרונית, לבין שליח מיוחד על סוס ויוני דואר, שהיוו אז את אמצעי התיקשורת.
היום, וזה החל שלושה עשורים קודם לכן, האולימפיאדה היא קונצרן ענק המגלגל
מיליארדים, נאבק על יוקרה ומשפיע על המצב הפוליטי בעולם. רק תוצאות? ב-1980 גרם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר להחרמת אולימפיאדת מוסקבה וכחלוף ארבע שנים החזירו הסובייטים, ברית המועצות של אז וגרורותיה כתגמול בהחרמת אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. המלחמה הקרה הייתה לוהטת. ועוד לא דיברנו על מעשי הריגול הספורטיבי.
עד כמה משמעותי ריכוז הספורטאים בכפרים האולימפיים באיצטדיון, ואיזה הד עולמי הם מייצרים, יעיד הפיגוע הנורא מכל של רצח י"א הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. מנהיגי החזית העממית התוודו כי כיוונו לאירוע שיזעזע, והוא אכן זיעזע את העולם. באולימפיאדת אטלנטה 1996 המאובטחת פעלו מתקני חבלה במרכז העיר וגרמו להרוגים. לונדון, אנחנו יודעים, על הכוונת.
ובתוך כל הרקע הזה, מתמלא היכל התהילה באין ספור גיבורי ספורט. אין כמו אולימפיאדה (משחקי הקיץ, כי יש גם משחקי חורף אחת לשנתיים), כדי לבנות
אגדות.
גם אם לא נולדת אז, בוודאי למדת איך הצליח האתלט השחור מארה"ב, ג'סי אואנס המדהים, לזכות ב-4 מדליות זהב דווקא בברלין הארית ב-1936, חלקן מול הצורר היטלר.
בקטנה יותר, הניפו אתלטים אמריקנים שחומי עור אגרופים קמוצים על הפודיום באולימפיאדת מכסיקו 1968, כדי להזכיר לעמם כי מדכאים את השחורים. המחאה לא נשארה על הפודיום, אלא המשיכה הלאה.
גם ההתייחסות לספורטאים, בידי הוועד האולימפי עברה מהפך קיצוני. ב-1912 עוד נלקחו מהאתלט האמריקני ממוצא אינדיאני ג'ים תורפ, שלל המדליות
בהן זכה, מכיוון שהרוויח כמה עשרות אלפים דולרים למחייתו במשחק הבייסבול. העוול תוקן והמדליות הוחזרו לצאציו בשנות ה-80. הוא לא זכה.
פעם אסור היה להרוויח, היום מדובר בתעשית כסף אין סופית. גם הספורטאים שעשו כבר הכל לביתם, במקצועותיהם, רואים כבוד עצום להשתתף באולימפיאדה. תראו את היחס של קובי ברייאנט למשימת הדרים טים בכדורסל או את נאדאל המהולל מאוכזב, בגלל שפציעתו מנעה ממנו לקחת חלק בטורניר הטניס באולימפיאדה.
ליונל מסי הרגיש כי עם כל הקומליפמנטים והתארים, הוא לא יוכל לסיים קריירה בלי זהב אולימפי בכדורגל, וזכה. ואגב, הכדורגל למרות השיפורים הגדולים, הוא עדיין אחד הענפים הפחות חשובים, מכיוון שמרכז העולם בו הם המונדיאל והיורו המצויינים כלשעצמם - המתחרים הרשמיים של האולימפיאדות.
באולימפיאדות של תחילת המאה הקודמת, הספורטאים עדיין שתו מיץ והתחרו בחולצות מייזעות. עכשיו לא שותים מיץ, אלא נלחמים בחורמה בסמים המהווים
את אחד האויבים הגדולים של האולימפיאדה. כל 4 שנים נשבר שיא בדיקות, ובדרך גם שיא תפיסות חדש.
הייתי ב-8 אולימפיאדות, ואני יכול לספר שקצב האירועים המסחרר גורם לך לפרקים לחשוב דקה יותר מדי כדי להבין שראית משהו שנכנס להיסטוריה. יש לי דוגמה: ב-1984 כיסיתי את ריצת המרתון של זהבה שמואלי באולימפיאדת לוס אנג'לס.
התמקדתי כמובן בזהבה שלנו, כשבמקביל הבחנתי ברצה שהתייבשה, בקושי מדדה ומנסים לסייע לה. היום מי לא מכיר את הרצה השוויצרית, זו שראיתי אותה, גבריאלה אנדרסן-שייס, שהתעקשה לסיים את המרחק למרות הסיכון הרפואי.
חשבתי על כך כי לו זה היה קורה לשמואלי, התקשורת כאן אולי הייתה חותכת אותה על שבקושי סיימה את הריצה. בשווייץ וברוב ארצות תבל, העניקו תהילת
עולם לאנדרסן-שייס, על הרוח הספורטיבית שגילתה. גם התקשורת שמכסה מכל רחבי העולם היא בבואה של תרבויות עמים ובאולימפיאדות, עשרות ומאות סוגים של תרבויות מתכנסים לאירוע גדול אחד.
חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:
נסיים עם ספורט. הרי עבורו נוצרה האולימפיאדה. כמו בביגיינג לפני 4 שנים, אוסיין בולט האצן ומייקל פלפס השחיין ירכזו את מירב העניין. לא רק הם. מבחינת אוהדי הספורט, השאלה אם יקבעו שיאי עולם או ינוצחו היא הסיפור המרכזי. וטוב שכך, כי זה עדיף על החרמות, מלחמות ובעיקר פיגועים. אחרי ארבע שנים של הכנות, מגיע לבריטים שתהיה להם האולימפיאדה הכי מוצלחת.
מי לדעתכם יחזור לישראל עם מדליה? הצביעו בעמוד הפייסבוק של ynet
לפנייה לכתב/ת 
