'מות סילמן החזיר הסיוטים'; עירית נשרפה בכל גופה
המראה של משה סילמן ז"ל העולה בלהבות החזיר את עירית דורון ליום הנורא שבו נשרפה בכל גופה במהלך תדלוק מכוניתה. כעת היא מספרת ל"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" על המציאות המסויטת של טיפולים כואבים ונפש מרוסקת
לפני כשבועיים צפתה עירית דורון (50) במהדורת החדשות, ולפתע לכדה המצלמה את הפעיל החברתי משה סילמן ז"ל מבעיר את עצמו ועולה בלהבות.
"חוויתי דז'ה וו מטורף," היא משחזרת, "ובשנייה הכל חזר אליי: המראה, הריח החרוך של הבשר החי, צורת הישיבה על הכביש, ההמונים מסביב... ראיתי אותי, בדיוק כמוהו, יושבת על הכביש בחוסר אונים... מאז שנחשפתי לתמונה הזו כל הסיוטים הקשורים לפציעתי התגברו. חוויתי הצפה רגשית מטלטלת, כי בדיוק לפני ארבע שנים הפכתי אני עצמי ללפיד חי."
איך מטפלים בכוויות?
"נשטפתי במקלחת של בנזין"
האירוע ששיסע את חייה ל'לפני' ול'אחרי' התרחש בסוף יולי .2008 "השעה הייתה בערך שבע בערב כשחזרתי מהעבודה ועצרתי לתדלק בתחנת הדלק שבכניסה לקיבוץ שלנו," מתארת עירית דורון מקיבוץ אילון, אז נשואה, אם לחיילת, לבן 15 ולבת 10 (היום סטודנטית, חייל ובת ,13 בהתאמה) ועובדת בחברת זוגלובק.
"דוממתי מנוע וירדתי מהרכב. את הניידים שלי השארתי בתיק ורק שלפתי את כרטיס האשראי. עשיתי תדלוק עצמי. לקחתי את משאבת הדלק, כיוונתי אותה לפתח של מכל הדלק במכונית וניגשתי להקיש פרטים אישיים. העברתי את הכרטיס עם הפנים למשאבה, עוד הספקתי להקיש את מספר תעודת הזהות שלי - ופתאום הרגשתי שאני נשטפת במקלחת של בנזין."
הצד הימני של גופה ופניה, שהיה קרוב יותר למשאבה, ספג את מרבית הדלק. "תוך שניות התחלתי לבעור. צעקתי למתדלקות שיבואו לעזור לי. הסיבה להצתת האש הייתה לדעתי כשל במשאבת הדלק."
גבר שנקלע למקום צעק לה להתרחק מהמכונית ולשכב על הכביש. "ברחתי מתוך הישרדות ונשכבתי, כולי בוערת, על הכביש. הוא הגיע אליי וגלגל אותי, אבל אספלט לא באמת יעיל לכיבוי שריפות."
בעודו מנסה לכבות אותה נשמע פיצוץ אדיר ממכוניתה, שגם עלתה בלהבות. עוצמת הרעש, שנשמעה היטב בקיבוץ, הזעיקה רבים למקום. בינתיים ניסה הגבר לפשוט מעליה את החולצה הבוערת. "הייתי עדיין בהכרה ועוד לא הבנתי את גודל האסון שנפל עליי ושאפיל גם על המשפחה שלי," היא מתארת. "אני זוכרת שהתיישבתי ואנשים רבים, שכבר התקהלו בתחנה, נופפו מעליי לכבות אותי, כמו במנגל, ועם מבט מרחם בעיניים. צעקתי שיביאו מהר את בעלי למקום.
"בינתיים, ככל שעברו דקות ההלם, התחילו כאבים עזים. הסתכלתי על הידיים שלי ועל כל הצד הימני של הזרוע והכתף וראיתי בשר נא, בלי עור, אשכרה תרנגולת שרופה. למזלי עוד הייתי עם מכנסיים, כך שלפחות את מראה הזוועה של הרגליים חסכתי מעצמי בשלב הזה."
חודשיים בלי הכרה
עירית פונתה באמבולנס לבית החולים נאנקת מכאבים. במהלך הנסיעה הידרדר מצבה, ולכן הוזמן מסוק שיפנה אותה למרכז הרפואי רמב"ם. מצבה המשיך להחמיר, והרופא בניידת, שחשש שהיא לא תחזיק מעמד, העביר אותה לנט"ן ומשם לבית החולים נהריה. "אני עוד זוכרת איך הורידו אותי באלונקה במיון, ומאותו רגע איבדתי את ההכרה למשך חודשיים.
"לבת הבכורה שלי נודע על האירוע באופן אקראי, מהטלוויזיה. מאוחר יותר אביה התקשר אליה ואישר את חששה," היא מספרת. הם הגיעו מבוהלים לבית החולים ומהרופאים שמעו שסיכויי הישרדותה נמוכים ביותר.
במשך הלילה נלחמו הרופאים על חייה, ואחרי שייצבו במעט את מצבה היא הועברה, מורדמת ומונשמת, ליחידה לטיפול נמרץ ברמב"ם. פרופ' יהודה אולמן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים שליווה את הטיפול בעירית מהיום שהגיעה, מתאר את מצבה: "שיעור הכוויות בגוף שלה היה למעלה מ50%- ובדרגה ,3 כלומר הגבוהה והקריטית ביותר.
"בנוסף, הכווייה העמוקה גרמה לשורה של סיבוכים בריאותיים, שכל אחד מהם לבדו סיכן באופן ממשי את חייה. היא לקתה בדלקות ריאה, בזיהומים, בפטרת, בשבר בירך, בקריסה של תפקוד הכליות ועברה כמה פעמים מוות קליני."
חום גופה ירד ל23- מעלות והועלה באמצעות מנורות ומפוח. עירית, עדיין בסכנת חיים, עברה חמישה ניתוחי חירום להשתלת עור. בהמשך, אחרי שחזרה להכרה, עברה עוד שניים, והיא צפויה לעבור עוד ניתוחים רבים במהלך חייה.
הסיוט של החלפת התחבושות
"לפעמים רואים אדם שנכווה אנושות יושב ומדבר ואפילו הולך ולכן, כמו במקרה של סילמן, נוטים להמעיט בגודל הפגיעה," מסביר פרופ' אולמן. "אולם ככל שחולף הזמן מתבררים ממדיה האמיתיים. אם העור נפגע בצורה אנושה כל כך, כל איברי הגוף הפנימיים שעליהם הוא מגן נפגעים ומסכנים את המטופל. למשל, הנוזלים מתאדים ופוחתים מכלי הדם - מצב שעלול לגרום להלם ולתמותה.
"הריאות מתנפחות, איכות העור המושתל נפגמת, מערכת ספיגת המזון נפגעת, הסידן בורח מהעצמות ומסכן את שלמות השלד, העור המושתל מצטלק ואינו גמיש, והמקום שממנו הוא נלקח חשוף לזיהומים - ואני לא מדבר על הנזק הנפשי הכבד. כל תופעות הלוואי האלה מתרחשות באשפוז, אבל גם בהמשך, עד לסופו של תהליך השיקום הארוך."
במהלך החודשיים האלה, שבהם התנדנדה עירית בין חיים למוות, ניסו הרופאים למתן את ציפיות בני המשפחה ולא פעם אף אמרו להם שיתכוננו נפשית לגרוע מכל. אחרי חודשיים של מאבק על חייה היא שבה להכרתה. "התמונה הראשונה שאני זוכרת היא העיניים של בעלי. הבטתי בהן ולא יכולתי לדבר, כי לא היה נקב בפנים ובגוף שלי שלא יצא ממנו צינור או נקז," היא מתארת.
בימים הראשונים היא לא ידעה מה קורה איתה והיכן היא נמצאת. "הייתי באאוט מוחלט. לא הבנתי מה מדברים אליי. אבל כשהצלחתי כבר להרים קצת את הראש, ראיתי את גופי המרוטש," היא מתארת.
"כל יומיים עברתי מחדש את טקס הגיהינום של החלפת התחבושות, שזה כמו שיסוף עור אכזרי. בהתחלה זה עוד נעשה בהרדמה כללית, אבל בהמשך כבר ללא משככי כאבים. צרחתי כמו אדם שחוט. זה היה מזעזע." תחבושת לחץ, שאותה לבשה שנתיים, הידקה את העור המושתל לגופה. גם על הפנים ועל הקרקפת הונחה מסכה בצורה של כובע גרב.
העור שהושתל על כל פלג גופה הימני התחיל להיקלט. בצד שמאל, ששיעור הפגיעה בו היה בדרגה ,2 היא לא נזקקה להשתלה אך סבלה מכאבי כוויות ומצלקות. "לא נתנו לי לראות את עצמי במראה. לפני שהבת הקטנה שלי הורשתה סוף-סוף לבקר אותי עטפו את פניי בצעיפים, שיסתירו את הצנרת. אבל זה לא באמת הקטין את הזוועה. הילדה כל כך נבהלה, עד שהקיאה".
כל המשפחה בטיפול נפשי
אחרי חודשי אשפוז ארוכים הועברה עירית למחלקת שיקום בבית החולים בני-ציון. שם למדה לעמוד, להתהלך ולחזור לתפקוד ככל שאפשר במצבה. אחרי שמונה חודשי אשפוז היא חזרה הביתה, מצולקת ונכה. "הייתי עדיין עם חליפת הלחץ ונזקקתי לעזרת מטפלת שרחצה אותי, עטפה והלבישה אותי וגם הגישה לי אוכל. לא חזרתי לעצמי. אמנם שוחררתי כבר מבית החולים, אבל הייתי הרבה יותר קרובה לשם מאשר לחיים בחזרה."
לדבריה, היא וכל בני משפחתה נזקקו לטיפול נפשי. "רק אחרי שהתרגלתי פחות או יותר למצבי הפיזי, התחילה הנפש לדבר. התחילו לי סיוטים ופלשבקים מהאירוע, סרטי זוועה התרוצצו לי בראש. ראיתי איך חרב עליי עולמי לגמרי ואני לא דומה בכלום למי שהייתי. לפני שנכוויתי תיכננו נסיעה משפחתית לחו"ל - ובמקום זה החרבתי להם את החיים."
ארבע שנים אחרי האירוע המטלטל שעברה עדיין מגיעה עירית לביקורות ולטיפולים בבית החולים וסובלת מקשיי תפקוד. "אני משתמשת במורפיום להפגת הכאב ובמריחואנה רפואית כגיבוי. עד היום אני סובלת מקשיים חמורים בניידות ומבעיות אסתטיות קשות".
דרגה 1 עד :3 על כוויות העור
העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם. הוא מהווה חציצה והגנה בין החוץ לבין האיברים הפנימיים. בין יתר תפקידיו החיוניים: ויסות חום הגוף, מניעת אידוי הנוזלים והעברת מידע עצבי למוח.
העור מורכב משלוש שכבות: החיצונית היא האפידרמיס, מתחתיה הדרמיס, והעמוקה והפנימית ביותר - ההיפודרמיס.
בכווייה בדרגה 1 נפגעת שכבת העור החיצונית. בדרגה 2 נפגעות השכבה החיצונית וזו שמתחתיה, ובדרגה 3 נהרסות כל שכבות העור - מצב מסכן חיים. 
לפנייה לכתב/ת 
