להיפרד בחיוך מנורה אפרון

נדמה לי שצריך להיות קרובה לגיל מסויים כדי להעריך את סוג ההומור של הספר הזה, וגם את ההחלטה הנחושה של אפרון לא להיות מעולם דמות טרגית. לא המחלות, לא האובדנים ולא אסונות קוסמיים, ימנעו ממנה להמשיך ולחפש את הנקודה הארכימדית שתעורר בקוראיה את אותו דגדוג קל במוח, שמשדר אל הצלעות פקודה לזוז ולהוציא קול של גיחוך מן הפה, במיוחד שהיא מדברת על צרותיה של הזיקנה:

"אני לא זוכרת כלום". קובץ הסיפורים של נורה אפרון (עטיפת הספר)

"לעיתים קרובות אינני מבינה בדיחה אף שאני מעמידה פנים שכן. כשאני הולכת לסרט או להצגה בפעם השנייה, אני חשה כאילו לא ראיתי אותם מעולם, גם אם הפעם הראשונה היתה לא מזמן. אין לי מושג מי הם כל האנשים המופיעים במגזין פיפל", בהצהרות כאלה, גם אם הן לא לגמרי נכונות תמיד, יכולות לחוש אמפציה והזדהות קוראותיה הקשישות יותר של אפרון, כאלה שבזמן אמת חשבו ש"צרבת" הוא הספר המתאר את נפתולי חייהן, ופירה תפוחי אדמה עשוי כהלכה, הוא באמת התרופה לגירושין מכאיבים.

כשנורה פגשה את נורה

"אני טובה בהפקת לקחים מניסיוני האישי, והלקח שלמדתי מהחוויה הזאת היה לי מזל גדול שלא ירשתי כסף, כי אז אולי לא הייתי מסיימת את כתיבת כשהארי פגש את סאלי". הספר משובץ בכמה מתכונים מופלאים, אבל כמובן שהם לא עוסקים רק באוכל. ב"רק רציתי לומר: בעניין הטפלון" למשל, היא כותבת על החומרים המסרטנים שבמחבתות שלה, ומוסיפה מתכון לפנקייק ריקוטה שצריך לחמם בו את המחבת עד לשחרור גז מסרטן לאוויר.

היא לועגת לעצמה ולתהילה שלה ב"חיי כקציץ בשר", כשמתברר כי מנה במסעדה נ

קראה על שמה וגם היא ירדה מתהילתה. היא מוכנה לדבר על הכל: אהבה ושנאה, כישלונות, קרחת קטנה בעורף, גירושין, גרון עמוק, ואפילו על המילה שמתחילה באות ז'. וכך היא כותבת עליה: "אני זקנה. אני בת 69. אינני זקנה ממש, כמובן, זקנה ממש זה 80 אבל אם אתם צעירים אין ספק שבעיניכם אני זקנה".

"אני לא זוכרת כלום", מאת נורה אפרון. הוצאת "עם עובד". 123 עמ'.