אז מי פה המשוגע?

הייתה לכם פעם תחושה שאתם בלתי נראים? שלמרות שאתם הולכים ברחוב או נוסעים באוטובוס או מגישים קפה לקבוצה של אימהות עם עגלות תינוקות, אף אחד לא באמת רואה אתכם? לא משנה הסיבה, כולנו מרגישים כך לפעמים, כאילו שמישהו פשוט לא רואה אותנו. או שאולי הם פשוט לא מסתכלים.

לפני שנה וחצי העובדים הסוציאליים התחננו שיראו אותם. ואחריהם הרופאים. ואחריהם כל מעמד הביניים קם בתרועה רמה ודרש שמישהו שם למעלה יסתכל, יתבונן ויראה. זה אולי היה הרגע שבו העם הזה - שפתאום התאחד לו - הבין שהוא עם, ושהמחאה של העובדים הסוציאליים היא המחאה של כולנו, והמחאה של הרופאים היא המחאה של כולנו, ושל הפרקליטים, ושל עובדי הקבלן, ושאנחנו, בתור עם, דורשים שיראו אותנו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לתת יותר לנכי צה"ל / אמיר רוזנבליט

השופטת שנכשלה במבחן ניסו שחם / שלי טימן

אבל יש אנשים שהם חלק מהעם הזה, שנשארים בלתי נראים. יש אנשים שלא יכולים לקום ולומר: "היי, תסתכלו עליי. גם אני בן אדם, שנברא בצלם אלוהים. יש לכם מחויבות כלפיי, שכחתם?". הם לא מאוגדים בארגון או בוועד. הם החלק באוכלוסייה שכולנו מעדיפים לא לראות. אחד מכל 250 תינוקות שנולדים בישראל לוקה באוטיזם, ו-0.5-1.5% מהאוכלוסייה בישראל סובלת מפיגור שכלי. בכל רגע נתון, לאחוז וחצי מהאוכלוסייה יש סכיזופרניה. כאחוז מהאוכלוסייה סובל מהפרעה דו-קוטבית. 15-20 אחוז מהאוכלוסייה יחוו דיכאון קליני בחייהם.

אברבנאל, קיץ 2012(צילום: עופר עמרם)

על-פי מרכז המחקר ומידע של הכנסת, גורם המוות הגבוה ביותר אצל בני נוער בישראל אחרי תאונות דרכים הוא התאבדות. יותר משמונה אחוזים מבני הנוער בישראל מנסים להתאבד. מישהו פעם תהה איפה נמצאים כל האנשים האלה? חלקם נמצאים במוסדות ממשלתיים שונים. חלקם גרים בדיור מוגן ומייצרים נרות בתור תעסוקה טיפולית, וחלק גדול מאוד מהם מסתובב בינינו כל הזמן, בלתי נראה.

כשאני הייתי בן 16 ניסיתי להתאבד. התאשפזתי בבית חולים בירושלים ואחרי יומיים שם רצו לשים אותי במחלקה הפסיכיאטרית ב"הדסה" באשפוז יום, שהיה מאפשר לי לשלב בין הטיפול והסביבה המוגנת לחיי וללימודים בבית הספר, אבל מובן שהמקום שהרופאים חשבו שיהיה הטוב ביותר עבורי היה בתפוסת יתר. אז הפנו אותי למחלקת המתבגרים בבית החולים הפסיכיאטרי המחוזי "איתנים". אין ספק שזו הייתה אחת התקופות השחורות בחיי. גם התקופה שהובילה לאשפוז וגם האשפוז עצמו.

שלא תבינו אותי לא נכון. כל המערך שם עשה ככל שניתן לעזור לי ולהעניק לי את הטיפול הטוב ביותר שאפשר. יכול מאוד להיות שבזכותם אני עודני בחיים. אבל למקום לא היו מספיק משאבים, או תמיכה, או כוח אדם, בכדי לעזור לי באמת להרים את עצמי ולהעניק לי את התנאים שהייתי זקוק להם בתקופה הקשה ביותר בחיי. קל וחומר לאחרים, שעבורם לא היה מדובר רק בתקופה.

כאן אוכלים, בהזנחה הזו (צילום: עופר עמרם)

ואני לא מדבר על אוכל או לינה. ידוע לכולם שבית חולים זה לא בית מלון. אני מדבר על דברים בסיסיים. היה חור בגדר שכל המטופלים ידעו עליו שדרכו היינו בורחים מהמחלקה לימים, לפעמים שבועות. היו זכוכיות על הרצפה בחצר שבעזרתם היינו פוגעים בעצמנו. ר', אחת מהמטופלות האחרות במחלקה, חתכה וריד ולולא כמה מאיתנו המטופלים היינו עוזרים לסייעת שהייתה איתנו לתפוס אותה ולגרור אותה למעלה, היא אולי הייתה מתה.

לא היו מספיק אחיות ומדריכים במשמרת. לא באמת היו צריכים לקשור אותי כשקשרו ולא באמת היו צריכים לסמם אותי בתרופות הרגעה, אבל זו הייתה הדרך היחידה שבה הם יכלו להעניק לי איזשהו סוג של "טיפול" ולהמשיך לטפל בשאר. נפגשנו עם פסיכיאטר פעם בשבוע לרבע שעה בערך ועם פסיכולוגית לחצי שעה, פעמיים בשבוע. הם לא הצליחו למנוע מאנשים להשתמש בסמים או בסכינים, לקיים יחסי מין, מוגנים או לא מוגנים, בהסכמה או בלעדיה.

יצאתי מהחור השחור הזה. בית החולים אברבנאל (צילום: עופר עמרם)

אין ספק שיצאתי משם יותר מצולק משנכנסתי, אבל איכשהו יצאתי. לאט לאט הרמתי את עצמי מהחור השחור שהייתי כלוא בתוכו והצלחתי לצאת. הסתכלתי על אחרים שהגיעו לפניי ויישארו הרבה אחריי והבנתי שלמרות שהם אולי לא יכולים, אני יכול לעזור לעצמי. והוצאתי את עצמי משם. חזרתי ללימודים והשלמתי בגרויות, התנדבתי לצבא למרות הפטור שקיבלתי ושירתי ביחידה נחשבת, גם אם לא קרבית. והיום אני אזרח פשוט, מתחיל לימודים באוקטובר, ואם לא מסתכלים לי טוב על הידיים, לא רואים.

רחוקים מהעין, רחוקים מהלב 

אני נכנס לארומה ומזמין אייס אמריקנו, ומחייך לבחורה שהייתה שם איתי, חיוך יודע סוד, וממשיך בחיי. אני עולה על אוטובוס ונתקל ב-ר', שהצלקות על הידיים שלה יותר קשות להסתרה, ואני שואל אותה על ב', שנתקלתי בו בשוק לא מזמן והבנתי שהם כבר לא ביחד. אנחנו בכל מקום, בלתי נראים, מתביישים, מעדיפים לשכוח או לא להדגיש את הרגע הזה שבו היינו צריכים יותר עזרה משאר האנשים.

מי מסתכל על בית משוגעים? הזנחה פושעת בחסות המדינה (צילום: אוהד צויגנברג)

והיום מקצצים. מישהו במשרד ראש הממשלה חושב שזה לא חשוב מספיק לתקן את הגדר, או לאסוף את הזכוכיות בחצר, או להעסיק עוד אחיות. או שהוא אולי מבין שזה חשוב, אבל מעדיף לשים את הכסף במקום שבו הציבור רואה אותו, מעין "הלוואה וחיסכון" על הראש הקירח של המלך העירום. כי הרי מי מסתכל על בית משוגעים.

אנשים מעדיפים לעצום עיניים, לא להסתכל, להאמין שלוקחים "אותם" למקום טוב יותר, שמטפלים בהם, שעוזרים להם. והרי זה עדיף להם ככה, ו"הם" לא באמת יכולים לחיות איתנו, וזה לטובתם להיות רחוקים מחברה שלא מבינה אותם. חלקנו אולי מעדיפים שהם קצת רחוקים, שמחים שאנחנו לא צריכים לראות אותם בכל פינה, מרגישים הקלה כי כולנו יודעים עד כמה זה לא נעים לנו ואפילו קצת מפחיד לראות בנאדם משוגע, או מעוות, או מפגר. ורחוק מהעין, רחוק מהלב.

אני גבריאל. הייתי מאושפז במחלקה כזאת. תראו אותי. תראו אותנו. ואולי תראו עוד קצת את עצמכם, את העם הזה שדורש צדק לכולם, שאכפת לו, שמדבר על סולידריות. גם אנחנו חלק מהעם הזה, לא? תסתכלו על התמונות מבתי החולים הפסיכיאטריים, עכשיו הביטו על השרים שמאשרים את הקיצוץ ותבינו עד כמה זה מטורף מה שהולך פה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il