טפשת פייסבוק: בוקר טוב המשטרה!
משבר כלכלי, משברים ביטחוניים וחום מהגיהנום - לאסף רוזן יש הרבה סיבות להיות מוטרד. ובכל זאת, מה שמציק לו באמת הוא ברכות ה"בוקר טוב" של אזרחי ישראל בדף הפייסבוק של המשטרה. מדוע הגולשים עושים זאת, למה זה כל כך עצוב, ומה באמת חשוב לצה"ל? טור אישי
עוד פייסבוק ב-ynet מחשבים:
על מה אני מדבר? למשטרת ישראל יש עמוד פייסבוק פופולרי. יותר מ-95 אלף גולשים עוקבים אחרי העדכונים ויכולים לפנות למשטרה בלי להתקשר למוקד 100. זה בסדר גמור ונורמלי. אבל יש שם גם משהו לא נורמלי. כל בוקר מברכת המשטרה את העוקבים בברכת בוקר טוב, לרוב מלווה בתמונה כלשהי. והגולשים? רבים מהם עונים לה. "בוקר אששש", הם כותבים על הקיר. "בוקר מושלםםם".
סליחה, אבל זה מפחיד. זה מפחיד בגלל שאתה מבין פתאום עד כמה אנשים זקוקים לסמכות, למסגרת, לאח גדול. האביב הערבי והמחאות החברתיות בעולם הוכיחו שרשתות חברתיות מהוות כלים חזקים, מתוחכמים, חסרי תקדים עבור האזרח. כל אדם הפך לגוף שידור, מקור אינפורמציה ובמובן מסוים חזר להיות אדם. לא עוד יחידה קולטת אחת מיני רבות שמרכיבה את נתון הרייטינג של מחר.
ואז אתה פותח את הפייסבוק ורואה אותם מברכים את המשטרה. לא חבר, לא את מירי מסיקה, את המשטרה. גוף חסר פנים. כמו תלמידים שמשיבים למורה בברכת בוקר אור, הם מופיעים שם על הקיר. רוצים, כנראה, להרגיש חלק ממשהו. ולא פעם המשטרה, כלומר מי שמפעיל שם את עמוד הפייסבוק, משיבה להם ב-like על אותה ברכת בוקר טוב.
ההאנשה הושלמה, תחושת הביחד מתפשטת, ואפשר להמשיך לעמוד הבא. צה"ל, למשל. "100,000 כבר איתנו. ומה איתך", נכתב שם על תמונה שנראית כמו כרזה מסרט מלחמה. שלוש שנים על ספינת טילים, אני אומר לעצמי, ועכשיו הם רוצים ממני גם like. למה? הכיתוב מעל התמונה מבהיר שבצבא חיים בסרט. "קראו, צפו והתרגשו בזמן אמת...", הם כותבים שם ומבקשים להפיץ את העמוד.
233 גולשים נענו לקריאה עם share ו-1,794 הגיבו עם like. לא צריך להיות "סמולני" כדי להתעצב מכך שמציאת חיינו האלימה, המתוחה והשברירית מתורגמת בצה"ל לסטטוס עם המילה "מרגש". כמה שכול מסתתר מאחורי המילה הזאת "מרגש" אני תוהה.
טוב, אז הם קצת פטריוטים, ביג דיל. אבל פטריוטיות וחיבה לכחולי המדים לא יכולות להסביר את מה שקורה בעמוד של שופרסל. "אנו מאחלים לכם סוף שבוע רגוע ונעים!", כותבת רשת השיווק לצד תמונה של משפחה על ערסל בחוף קסום. והגולשים עונים: "גם לכם", "גם לכם", "גם לכם". הציניות של שופרסל והבדידות של הגולשים מזינות זו את זו. זה כל כך עצוב.
אני ממשיך לדף של ארומה ישראל. "להוסיף גלידה לאייס ארומה זה כמו להוסיף _____ ל_____. יש לכם רעיונות? שתפו אותנו....", כותבים מפעילי העמוד. והילדים החרוצים שרק לפני רגע סיימו לרוץ על הג'בלאות ולברך את המורה, גברת משטרת ישראל, משיבים בהתלהבות: "שוקולית לחלב!!", כותב אחד מהם. "גלידה לברד (?)", מציע אחר בהיסוס.
אני נמלט מגן הילדים בבהלה ומקליד "קסטרו" בחלון החיפוש. "עוד יומיים זה מתחיל - אולימפיאדת לונדון 2012" כותבים מפעילי העמוד מעל תמונה של המשלחת הישראלית עם נשיא המדינה. "בהצלחה לנבחרת שלנו", מאחלת רשת האופנה. "בהצלחה!!!". הלייקים זורמים. "ברור שאנחנו נשבור שיאים !!!!!!!!!!!!!!!", כותבת אחת הגולשות שמביעה הזדהות מוגזמת.
"אנחנו", המילה לא עוזבת אותי. למי היא מתכוונת - לספורטאים? לקסטרו? לשמעון פרס? לאייס ארומה עם גלידה? לשוטרי הסיור? לסטי"לים? לקופאיות בשופרסל? אני לא יודע, אבל זה מסקרן ומטריד אותי. כי אחרי הכול, אני מבין שמדובר בסימפטום. אולי של חולשה, אולי של פחד, אולי של ביחד, אולי של בדידות, אולי של תמימות ואולי פשוט סימפטום של - סליחה על המילה - טמטום.
