"אני... ג'ין": חלומות מרפאים את העולם

בין הגילים ארבע עד שמונה-עשרה (ויש שאמרו עד שלושים לפעמים) מחליפים ילדים ומתבגרים את חלומות הקריירה שלהם בערך חמש פעמים ביום. הם רוצים להיות כבאים, רופאים, זמרים, דוגמניות, כוכבי ריאליטי, וטרינרים ורופאים. והם שוכחים מהחלום הזה, כשתחביב חדש נכנס בסערה לחייהם.

• ג'וני בי ג'ונס: מפחידה את השמרנים
• לקום על צד שמאל: אלכסנדר והיום האיום
• דברים שגורמים לי לחשוב : שירה לילדים גדולים 
  

ג'ין גוּדוֹל הבריטית, לעומת זאת, החליטה בהיותה בת עשר, מה תעשה כשתגדל, כיוונה את כל מהלכי חייה למימוש ההחלטה - והצליחה. כשסיימה את לימודיה היא הגיעה לאפריקה כדי לחיות בין בעלי החיים ולחקור אותם. במשך השנים הפכה לחוקרת שימפנזים בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה, ומחקריה תרמו משמעותית בתחום.

"אני...ג'יין". סיפור חייה של חוקרת השימפנזים

במקום להפוך את סיפור החיים שלה למשנה יבשושית או לפרוט אותו למסרים דידקטיים הנוגעים לשמירה על איכות הסביבה, בחר הסופר והמאייר האמריקני פטריק מקדונל להתמקד בספר "אני... ג'ין", בחלום של ילדה קטנה אחת, וביכולת שלה להתמזג בצורה מופלאה עם הטבע - ולהתבונן בו בחקירה מדעית בעת ובעונה אחת.

ג'ין שבספר, נושאת עמה לכל מקום שימפנזה צעצוע בשם ג'ובילי, ויחד הם מבלים שעות רבות בחוץ בהתבוננות בציפורים, בעכבישים ובסנאים. היא אוהבת לקרוא בספריה על בעלי החיים והצמחים שהכירה בחצר, ולסקרנותה באשר לטבע אין גבול. לצד הלימוד, היא חשה עצמה חלק מעולם שלם קסום ומלא שמחה. היא מאזינה לעץ ובטוחה כי היא שומעת אותו צומח וגדל מתחת לקליפה, וחולמת לגור באפריקה כשתגדל: "תחיה בין בעלי החיים ותעזור להם".

חלום עליכם

בוקר אחד מתעוררת ג'ין, והנה חלומה התממש במלואו. ג'ובילי הבובה שישן איתה מדי לילה הופך לשימפנזה אמיתי. איור קודם לכן היא פוקחת את עיניה באוהל בג'ונגל, הרחק ממיטתה הגדולה והנוחה שבחדר, והספר נחתם בתמונה אמיתית של גודול, בבגדי חאקי, מושיטה ידה לשימפנזה פעוט, וזהו המעבר השלם מן החלום-האיור למציאות-התצלום.

מתוך הספר. עולם הבובות הופך לעולם החיות (איור: פטריק מקדונל)

עבור הילדים הצעירים "אני... ג'ין" יכול להיות סיפור קטן ומופלא על חלום של ילדה קטנה, פנטזיה ככל הפנטזיות שלהם שהתגשמה והפכה למציאות. בהקשר הרחב יותר, מדובר על היכולת של כל אחד להפוך את התשוקה שבו לעבודה, לשליחות שהיא חלק מתפיסת עולם עמוקה יותר.

על התרגום של "אני... ג'ין" חתומים יחד בני הזוג שהם סמיט ואמנון כץ, שאחראים לתרגומים לספרים נוספים כמו "אוליבר טוויסט" שראה אור ב-2010, "ספר השקט", "תהיה בריא מוריס מגי" ולאחרונה גם ל"קרנפים לא אוכלים פנקייק" הנפלא.

מקדונל, עטור פרסים על יצירותיו בעיקר בתחום הקומיקס, זכה בזכות "אני... ג'ין" גם בפרס הוותיק על שם המאייר רנדולף קלדקוט לשנת 2012, ובצדק רב. "בשימוש עדין ומדויק בדיו הודית שחורה וצבעי מים", נאמר בנימוקים לפרס, "משרטט מקדונל את התעוררותה של נפש מדעית".

איורים משובבים במיוחד

מלבד איוריו הרכים והעדינים, הנאיביים כמעט, מלווים את סיפורה של ג'ין גם תחריטים מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, "שמבליטים את נטיית הלב של ג'ין להתבוננות בטבע בעין מדעית בוחנת", כך לדבריו של מקדונל בסוף הספר. אמנם מדובר במשחקי דמיון, בחלומות ובמשאלות לב, אך מקדונל נוטע בספר גם את הטבע הממשי כפי שהכיר אותו המדע דאז, באופן שמשתלב היטב בצבעוניות השקטה, תמיד מאחורי הטקסט, מבלי להאפיל לרגע על המתרחש.

לאלה מצטרפים בכפולה אחת גם חידות, תרשימים ומשחקים אמיתיים שיצרה גודול בעצמה כילדה, כדי לקרב את הקוראים הצעירים עוד כמה סנטימטרים לעולמה. בסוף הספר נהנים מאיור משובב במיוחד, שבו

ציירה את עצמה גודול ישנה על צמרתו של עץ, בעוד ששימפנזה נחה במיטתה באוהל וקוראת ספר.

בסוף הספר מובא בקצרה סיפורה של גודול והפעילות הענפה שלה למען הסביבה, וכן מסר אישי ממנה לקוראים הצעירים, שמדרבן אותם להיות אקטיביים בדרכם למען האדם והחי. אין כמובן הכרח להקריא את אלה לילדים, ואפשר להסתפק בטעם הטוב שמשאיר הסיפור הקטן והקסום של ג'ין.

גודול היום בת 78, והיא ממשיכה לחנך צעירים ברחבי העולם לשמור על הסביבה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר לבני אדם, לבעלי חיים ולטבע. מהספר המקסים שקשור בה, אפשר לקחת לפחות מסר אחד קטן-גדול ואופטימי למדי לילדים בימינו: אפשר וכדאי להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות עשיית מה שהם באמת חולמים לעשות.