פתיחת ג'אז בים האדום: המגוון כאג'נדה

החלטות לא פשוטות קיבלו על עצמם השנה מנהלי פסטיבל הג'אז באילת, בין אם כאילוצי שטח ובין אם כאג'נדה. ליתר דיוק, מדובר בעיקר בהחלטות שבצדן סיכון לא מבוטל - כמו להקדים את הפסטיבל בחודש או לשבץ בתוכניה (שהצטמצמה משהו) לא מעט הרכבים ומוזיקאים ישראלים צעירים שפועלים בארץ ובחו"ל.

בשני המקרים, מעמיד הפסטיבל למבחן את נאמנותו של הקהל. בהתחשב ברוח התקופה, שבה אין בשטח יותר מדי מוסדות ועוגני תרבות שממהרים לקחת סיכונים משמעותיים הרבה פחות, זה כשלעצמו הופך את הפסטיבל השנה למסקרן עוד יותר.

ההרכב של יובל כהן על הבמה. מסע בין וראיציות(צילום: מוטי קמחי)

אם לשפוט על פי היקף הקהל בערב הפתיחה, שבאופן מסורתי נחשב תמיד לפחות חזק משאר ערבי הפסטיבל, הקדמת הפסטיבל לא הפריעה לג'אנקים הכבדים לקפוץ לנמל אילת בזמן המיועד כדי לשמר את המסורת. המצטרפים החדשים - צעירים בגיל או ברוח - ממילא לא הושפעו מכך שמישהו הזיז להם את הגבינה.

שינויים בהרגלי הצריכה הם לא עניין של מה בכך ולהרגיל את הקהל הישראלי שלכחול-לבן יש את האֶפִּיל שלו, עוד פחות. ובכל זאת, נדמה שיש משהו במגמה המשתנה של הפסטיבל להישען על בסיס איתן של כוחות מקומיים שעשו את זה בחו"ל או יעשו את זה אוטוטו, שפותח שער רחב ובמה לקולות חדשים להישמע, ולא פחות חשוב גם לקהלים החדשים שהם מביאים יחד איתם.

יובל כהן. מנקודות השיא של ערב הפתיחה(צילום: מוטי קמחי)

לא סתם ממוצע הגילאים השנה ירד משמעותית, וגם בזה יש משהו שמזרים לאירוע הדגל של סצינת הג'אז המקומית אנרגיות חדשות ויוצר דור חדש של קהל פוטנציאלי עתידי. ערב הפתיחה של הפסטיבל היה במידה מסוימת הוכחה שלצד האיכות גם המכלול המגוון הוא זה שקובע.

יעיד על כך הקהל שמילא את המופע של הפסנתרן קרייג אדאמס וחבורת זמרי ניו אורלינס, או מאות המאזינים להרכב של הסקסופוניסט יובל כהן, שעשה כבוד ליצירותיו של המלחין דוד זהבי והיה אחד מנקודות השיא של הערב. כהן הלביש את יצירותיו של זהבי, קלאסיקה מקומית מובהקת שמשרטטת באופן כמעט ויזואלי את נופי הארץ, בבגדים חדשים שיש בהם מידה בריאה של קומפוזיציות שסובבות סביב המקור.

חמישיית קני גארט. שוב אצלנו(צילום: מוטי קמחי)

יצירותיו של זהבי משמשות לקומפוזיציות של כהן עמוד שדרה, נקודת מוצא, מקפצה אל מרחב ביטוי עצמי שיש בו חן, חופש, דמיון, עושר ואיזו נינוחות לא מתאמצת שמחברת בין מה שהיה למה שיש. כל הערב למעשה הוא וריאציות על נושא שיוצאות לטיול ונודדות לעיתים הרחק מהמקור, עד לבלי היכר.

"המוזיקה של דוד זהבי נכתבה מתוך ערגה למקום טהור במוזיקה ובחיים בארץ הזו", אמר כהן. "המדינה הזו השתנתה מאוד מאז ועד היום. היא הפכה למקום אחר ואנחנו נשארנו עם רגל אחת שם ורגל אחת פה". אין ספק שהשילוב הזה נמצא עמוק גם ביצירותיו של כהן.

לקראת סוף המופע הוזמן לבמה בן דודו של כהן, הזמר איתי פרל, שביצע עיבוד נפלא לשירו של זהבי "שתלתם ניגונים". צריך הרבה אומץ כדי לשלוף

את השיר מה-DNA הארצישראלי ולהרחיק אותו עד כדי כך מהקלישאות הסינטימנטליות שהוא עלול לעורר.

קצת לפני חצות עלתה לבמה חמישיית קני גארט, מנגני הסקסופון הבולטים בארצות הברית. המופע, שקיבץ אליו קהל גדול במיוחד, היה טור דה פורס של מוזיקאים נפלאים, דומיננטים ובעלי נוכחות. גארט אמנם מוביל את ההרכב, אבל על הבמה הם כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. היה שם הכל - עוצמה, מלודיה וקצב ובעיקר שליטה וירטואוזית בכלים שמאפשרת לחבורה שעל הבמה לעוף ולקהל לנסוק ביחד איתם. אולי זה בדיוק מה שבולט בתוכנית הפסטיבל שרקחו במשותף הסקספוניסט אלי דג'יברי ודובי לנץ. זה לא ישן מפני חדש תוציא, אלא יותר ישן וחדש תערבב. התוצאה מציעה מכלול מגוון של טעמים וצבעים.