שירה: "הם יורדים מן הארץ בשירות אקסטזי"
"צל ואור קורעים את גופם/ ידיהם מושטות לסוכך מכל רוח/ פניהם פעורות ורוחם מנשבת/ הם נותנים בך עין, ובעין נפשם". שירים מאת אמיר אור
אֵיפֹה הֵם
הֵם הוֹלְכִים לְאִבּוּד בְּחוּצוֹת תֵּל אָבִיב,
הֵם יוֹרְדִים מִן הָאָרֶץ בְּשַׁיְרוֹת אֶקְסְטָזִי;
צֵל וְאוֹר קוֹרְעִים אֶת גּוּפָם,
יְדֵיהֶם מוּשָׁטוֹת לְסוֹכֵךְ מִכָּל רוּחַ,
פְּנֵיהֶם פְּעוּרוֹת וְרוּחָם מְנַשֶּׁבֶת;
הֵם נוֹתְנִים בְּךָ עַיִן, וּבָעַיִן נַפְשָׁם,
וּבִרְאוֹתָם שֶׁרָאִיתָ — מִתְכַּסִּים חֲשֵׁכָה.
לֹא מוֹכְרִים לֹא קוֹנִים, נֶעְדָּרִים נוֹכְחִים,
מִתְרַסְּקִים בִּדְמָמָה, תּוֹעִים בְּלִי רַגְלַיִם
הַרְחֵק מִסּוֹחֲרֵי הָעֲבָדִים וְהַנֶּשֶׁק,
קֵהִים מִכְּאֵב, כּוֹאֲבִים מִקֵּהוּת,
הֵם מִתְאַבְּכִים מִן הָאָרֶץ בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט,
הוֹלְכִים לְאִבּוּד בְּחוּצוֹת הַגָּלַקְסְיָה.
כָּל יוֹדֵעַ דָּבָר עַל מְקוֹם הִמָּצְאָם
מִתְחַיֵּב בְּנַפְשָׁם,
מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
מַשָּׂא הַמְּשֻׁגָּע
1
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,
אֶל כָּל אֲשֶׁר
לֹא יִקָּנֶה וְיִמָּכֵר
וְאֵין אַשְׁרַאי לְנִשְׁמָתוֹ
כִּי אִם רָעָב.
אֶל כָּל אֲשֶׁר אָבְלוּ
כִּי שָׁמְנָה הָאָרֶץ וְנָבְלָה שְׂפָתָהּ
עַד לֹא יָדְעוּ יוֹשְׁבֶיהָ עוֹד
בֵּין טוֹב לְרָע —
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,
עַל הַקּוֹרְאִים לֶאֱלִילֵי אָבוֹת
מִבֵּית אֵין סֵפֶר בּוֹ, מִגְּדוּד, מִמַּחְסוֹמֵי אָדָם,
מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַבַּנְק,
מִתּוֹךְ חַדְרֵי מִטּוֹת וּמֵחַדְרֵי לִבָּם —
וְאֵין עוֹנֶה.
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,
כִּי עֲשִׂיתֶם אִישׁ לְבֵיתוֹ:
בָּשָׂר בְּעַד בָּשָׂר, רָקָב בְּעַד רָקָב.
כִּי בַּזֶּה אֲחַזְתֶּם, וּמִזֶּה לֹא תַּנִּיחוּ,
מִכָּל שֶׁיַּעֲלוּ הַמַּזְלֵג וְהַשַּׁלָּט,
וְאִישׁ אֶת בְּשַׂר רֵעֵהוּ
בְּלַעְתֶּם לְהִתְפַּקֵּעַ,
וּבְעֵינְכֶם הָרֵיקָה הָרָעָב.
וְהָיָה בֵּיתְכֶם לִמְשִׁסָּה, וְלִסְטִים מוֹשְׁלִים בּוֹ,
שֶׁבַח אֵל בִּגְרוֹנָם עִם רוֹמְמוֹת עַם —
וְדָמִים בִּימִינָם.
אֲשֶׁר מָכְרוּ אֶתְכֶם לַעֲשִׁירֵי הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר עִוְרוּ אֶת בְּנֵיכֶם
לַעֲבֹד אֶת הַזָּהָב וּלְמַלֵּא לִבָּם הֶבֶל,
עַד לֹא יָדְעוּ עוֹד טוֹב מֵרָע
כַּצֹּאן עַל אֲבוּסָם.
אֲשֶׁר חִרְחֲרוּ מִלְחָמוֹת, וְאֶת בְּנֵיכֶם שָׁלְחוּ לָמוּת,
אֲשֶׁר נָגְשׂוּ בָּכֶם מַס — לַעֲבֹד לְמִחְיָתָם,
אֲשֶׁר שָׂנְאוּ אֶת הָאַחֵר הַיּוֹשֵׁב בְּקִרְבָּם,
אֲשֶׁר עַל לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּ חֶסֶד
וּמְאוֹר פָּנִים עָטוּ עַל עֲווֹנָם,
טוֹבְלִים בְּטֹהַר כַּפֵּיהֶם
וְשֶׁרֶץ בְּלִבָּם.
2
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אָמֵן חֻרְבָּן וָדִין.
חֻרְבַּן יֶדְכֶם הוּא, דִּין לִבְּכֶם
אֲשֶׁר עַל נַפְשְׁכֶם חֲרַצְתֶּם,
אֲשֶׁר כָּל יוֹם חִכִּיתֶם לוֹ, וּבוֹא יָבוֹא:
מְעַט מְעַט עוֹלֶה הוּא
בַּחֲרַכִּים, בֵּין הַצְּלָלִים, בְּזָוִיּוֹת הָעַיִן וְסִדְקֵי הַלֵּב —
וְרֵאשִׁיתוֹ מִצְעָר
וְאַחֲרִיתוֹ שׁוֹאָה.
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם
אֲשֶׁר לְנַפְשְׁכֶם אֲמַרְתֶּם
כִּי יֵשׁ לְאֵל יֶדְכֶם לִהְיוֹת עוֹד,
לִנְתֹּץ אֶת סֶכֶר לְבַבְכֶם, לִזְרֹם —
וְלוּ בְּדָם.
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,
אֲשֶׁר יֵעוֹר לֹא יִנָּגַע.
אֲשֶׁר אָמֵן יֹאמַר שׁוּב לְנַפְשׁוֹ,
אֲשֶׁר יִמְחֶה מֵעַל מִצְחוֹ
כָּל מִסְפָּר אֲשֶׁר נִתַּן בּוֹ
— זֶהוּת, אַשְׁרַאי, חֶלְקָה וְקֶבֶר —
הָיֹה יִהְיֶה לְאֵל יָדוֹ,
וְיִקָּרֵא שׁוּב שְׁמוֹ
אָדָם.
3
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,
אֲנִי הַבַּיִת,
אֲנִי הַגּוּף וְהָעוֹלָם.
כִּי בְּרֵאשִׁית לְבַשְׁתֶּם בָּשָׂר,
וּדְבַרְכֶם לָבַשׁ עוֹלָם.
וְעַל בְּשַׂרְכֶם צִמַּחְתֶּם בֶּגֶד,
עַל הָאָרֶץ — בַּיִת,
וְאֶת הַגָּר בְּבֵיתְכֶם שְׁכַחְתֶּם
וִישַׁבְתֶּם חֹשֶךְ.
אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,
בַּל תֶּחֱשׁוּ:
גֹּלּוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּיכֶם
וְדַבְּרוּ אֶת לִבְּכֶם בְּעוֹדֶנּוּ חַי.
כִּי כָל אֲשֶׁר מָעֲטָה רוּחוֹ
גַּם הַנּוֹתָר בּוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ,
וַאֲשֶׁר שָׁפְעָה רוּחוֹ
נָתוֹן עוֹד יִנָּתֵן לוֹ.
ערה"ש תשע"א.
בִּירָה
לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם אֵין סִבּוֹת, אָמַר,
לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם דָּרוּשׁ אוֹבְּיֶקְט מֻשְׁלָם,
כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז בְּאַוּשְׁוִיץ.
לֹא הַמִּשְׂרָפוֹת, כַּמּוּבָן, אֶלָּא כְּמוֹ
אַחַר־כָּךְ, מִחוּץ לִשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה, אָמַר
וְהִשְׁתַּתֵּק
מַבִּיט בַּקֶּצֶף
וְלוֹגֵם.
הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם הוּא אַהֲבָה, אָמַר.
הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם לֹא מְבַקֵּשׁ דָּבָר מֻשְׁלָם,
רַק לָתֵת
כְּפִי יְכָלְתְּךָ.
אֲפִלּוּ בְּזִכְרוֹן הַלְּפִיתָה, הַחַיִּים עֲדַיִן
נֶצַח. אֲפִלּוּ הַיְלָלוֹת שֶׁעִרְסְלוּ אֶת הַיָּד,
אֲפִלּוּ הַשֶּׁתֶן שֶׁנָּפַל כְּמוֹ חֶסֶד עַל הַבָּשָׂר הַקַּר,
אֲפִלּוּ הֶעָקֵב שֶׁהֵעִיר עוֹד אֵינְסוֹף,
אֲפִלּוּ הַשֶּׁקֶט,
אָמַר.
מַבִּיט בַּקֶּצֶף.
נָכוֹן, עֲבוֹדָה הֲגוּנָה
מְשַׁחְרֶרֶת הַרְבֵּה, אֲבָל
רֶצַח מֻשְׁלָם אֵינוֹ מְאַבֵּד
אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת.
כְּמוֹ שְׂפָתַיִם שֶׁל יֶלֶד, הִסְבִּיר,
כְּמוֹ חוֹל וְקֶצֶף,
כְּמוֹ שֶׁאַתָּה
שׁוֹמֵעַ,
שׁוֹתֶה וְשׁוֹמֵעַ.
אמיר אור נולד בתל אביב, וגר בה כיום עם בנו, יער. בנעוריו עבד כרועה צאן וכפועל בניין בארץ ובהולנד, והתגורר בהודו. הוא למד פילוסופיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית, ולימד בה על הדת היוונית העתיקה. פרסם מאמרים רבים בתחומי הקלאסיקה, הדתות, שירה, וחברה. הוא מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ובתי ספר לשירה בארץ ובעולם, ופעיל בצוות ההיגוי של "מאבק המשוררים'" שקם בשנה שעברה בעקבות המחאה החברתית.
אור פרסם את שירתו בעשרה ספרים בעברית ועשרה בתרגומים לשפות שונות.
כן פרסם בחמישה ספרים תרגומי שירה ופרוזה מיוונית עתיקה, יפנית ואנגלית. על שירתו ותרגומיו זכה בפרסים בארץ ובחו"ל. הוא ייסד את הליקון, כיהן כעורכה הראשי וכמנהלה האמנותי, ויזם את מפעלותיה - כתב העת, הוצאת הספרים, פסטיבל השירה הבינלאומי וביה"ס לשירה.
כיום הוא המנהל המקצועי של המסלול לכתיבת שירה והכשרת מנחי שירה בסמינר הקיבוצים, עורך את סדרת השירה "כתוב", ומכהן כעורך הישראלי של כתב העת הבינלאומי "אטלס". הוא חבר מייסד של התאחדות תכניות הכתיבה האירופית EACWP, חבר בצוות ההיגוי של תנועת השירה העולמית WPM , והמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם .
שירים אלו לקוחים מתוך ספרו "משא המשוגע" , שראה אור לאחרונה בהוצאת "קשב לשירה".