הביטוח הלאומי קנה מסין, המפעל בארץ ייסגר
המכרז של המוסד הציבורי יכול היה לספק שנת עבודה נוספת למפעל רקמה מסורתי המעסיק נשים יוצאות אתיופיה. משרד התמ"ת החליט להפסיק את המימון בטענה ש"אין עתיד כלכלי לפרויקט". מנהלת הייצור במפעל מספרת
"האמנות האתיופית המסורתית, כמו יהלום גולמי, נחבאה במשך שנים מעיני הקהל הרחב, עד שנחשפה במלוא יופייה המיוחד, כיהלום מלוטש, באמצעות מפעל "אלמז".
מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) הוקם ב-1993 במטרה לשמר את יסודות האמנות האתיופית המסורתית, תוך התאמתם לסטנדרטים עיצוביים עכשוויים, ובמקביל להעניק הכשרה ותעסוקה לנשים בנות העדה האתיופית.
המפעל מציע מגוון מרהיב של מוצרים, הכולל פריטי יודאיקה, מפות שולחן, קישוטי קיר, שטיחים, פסלים, פריטי לבוש שונים ועוד, כשבכל חפץ ופריט רקום סיפור מרגש ומרתק ולכל חיה או חפץ יש משמעות".
כך מתואר באתר שלנו המפעל בו אני עבודת כמנהלת ייצור כבר 17 שנה. אני אוהבת את המקום ואת העבודה שלי. המקום הזה בשבילי ובשביל העובדות זה כמו בית. זה המקום שבו אני מרגישה טוב ושייכת. אלמז זה לא רק מקום עבודה אלא משהו מעבר לזה, העשייה כאן מחברת אותנו לתרבות שהולכת ודועכת, לצערנו חלק גדול מהילדים שלנו כבר לא דוברים אמהרית או אוכלים אינגרה.
תוצרי המפעל מוערכים מאוד ונשלחנו מספר פעמים לייצג את ישראל בחו"ל על ידי משרד החוץ בתערוכות של אמנות וירידים. המוצרים של "אלמז" נמכרים במוזיאונים וגלריות ברחבי הארץ ונמכרים לבנקים, עיריות וגופים שונים בחגים כמתנות לעובדים.
קיבלנו בעבר הזמנה מהגברת הילרי קלינטון, שקנתה שרוולים וגלביות ומאוד אהבה את הסגנון והעבודה. לפני שנתיים גדעון אוברזון תרם גזרה לגלביה שרקמנו והיו אלפים שקנו. זה נתן לנו תחושת גאווה סיפוק וכיף.
משמר את התרבות במקום מוזיאון
מכרנו גם בחו"ל - תערוכה של המוצרים שלנו התחילה את דרכה בסן-פרנסיסקו והסתובבה ברחבי ארה"ב וקנדה. גם לנשיא המדינה וראש הממשלה שלנו רקמנו בעבר מתנות שהוזמנו להם: שטיח, מזוזה, כיסוי לחלה, ועשינו גם מתנות לחיילים ולוועדי עובדים. אנחנו מוכנות לרקום כל מה שרוצים.
אביבה במפעל ליד מוצרי עבודת יד המוצעים למכירה
לעדה האתיופית אין בארץ מוזיאון שמנציח את התרבות שהבאנו איתנו. המפעל משמר בעצם אומנות מסורתית של העדה האתיופית, שומר על המסורת ומפרנס משפחות שכוללות עם ילדים, זקנים ואנשים נזקקים. רוב הנשים שעובדות כאן מגיעות ממשפחות שמקבלות השלמת הכנסה. התרופות היום מאוד יקרות ויש משפחות שאין להם איך לשלם על התרופות. הכסף מהרקמה עוזר לנו לתרופות, לתה, לקפה וללחם. המצב כאן קשה ואנשים נכנסים לדכאון, הרקמה עוזרת לרפא אותנו, כמו ריפוי בעיסוק, כשצריך לחשוב על האמנות ואיזה צבע חוט להכניס ואיך לקשט אותה - שוכחים מהצרות.
כתבה של שלומית שרביט המציגה נשים אתיופיות מרמלה שעוסקות ברקמה:
מעבר לכך, מדובר ב"עולם הולך ונעלם" - באתיופיה ענין הרקמה היה שיגרתי, כאן בארץ הבנות הצעירות לא יודעות לרקום וזה לא מעניין אותן. מה שנשאר זה המקום הזה שהוא בעצם כמו "תעודת זהות" שלנו העובדות. זה מחמיא לנו ונותן גאווה כש'פרנג'ים' באים למפעל קונים מוצרים ואוהבים. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו שווים משהו ולא כלומניקים ויש לנו עבר ומסורת שהאחרים מכירים בה.
כרגע יש קושי להמשיך את פעילות המפעל בגלל שהתמיכה הממשלתית בנו אמורה להיפסק בקרוב. הפרוייקט שקיים כ-20 שנה הוקם על ידי מעצבת האופנה מיקי שפירא, הסוכנות היהודית הג'וינט ומשרד הקליטה. אחרי 3 שנים הוא עבר מ"חצרות כוח" בראש העין ללוד לניהול ל"עמותת פשר" משום שמיקי שפירא הפסידה כסף וביקשה את עזרת המדינה.
עם תחילת הפרוייקט המפעל מנה כ-12 תופרות שמגיעות לתפור במפעל ועוד כ-100 נשים בבתים. התמיכה של הממשלה היתה כמליון שקל בשנה. לאט לאט הצטמצמו התמיכות. היום משרד התמ"ת מסבסד את הפרויקט ב-250 אלף שקל לשנה.
לפני כשנתיים רצה משרד התמ"ת להפסיק את התמיכה אבל בעקבות לחץ תקשורתי הוארכה התמיכה לשנתיים נוספות. במשך 12 שנה קיבל המפעל סיבסוד לחנות בגן העיר בתל אביב, אך בשנה שעברה החליטה הנהלת גן העיר להפסיק לתמוך במפעל והועברנו לחנות במיקום מרכזי פחות בככר קדומים ביפו. כיום מועסקות באלמז עשר עובדות במשרה מלאה ועוד כ-50 נשים אתיופיות שתופרות ורוקמות בבתיהן.
אז מה אם זה לא כלכלי?
לאחר שנים של דיונים החליטה עירית לוד לא לותר על תשלומי הארנונה והמפעל צריך לשלם אחורה חוב של כ-500,000 שקלים שהצטבר מתשלומי ארנונה ונפרש, לאחר משא ומתן ממושך עם העירייה, לתשלום תוך עשר שנים. עכשיו אנחנו צריכים מהמדינה משהו כמו 350 אלף שקל לשנה כדי להמשיך ולקיים את המפעל. משרד התמ"ת החליט הפסיק את התמיכה בטענה ש"זה לא כלכלי". "אין עתיד כלכלי לפרוייקט", אמרו לנו בתמ"ת "המיזם הוא לא רווחי. אין לו עתיד כלכלי, ולכן אין טעם לסבסד אותו, חבל על הכסף".
גלביה בעיצוב גזרה של גדעון אוברזון. נמכרה באלפים
זה מה שמעניין וחשוב למדינה? רק הכסף? מה עם ערכים כמו שימור מסורת? קליטת עלייה? העצמה נשית ותחושת כבוד גאוה וסיבה לקום בבוקר? אם המדינה לא מקימה מוזיאון לשימור המסורת שלנו, אסור לה לסגור מקומות כמו אלמז שמכבדים את יוצאי אתיופיה ואת מורשתם.
ושלא תחשבו שמדובר במשכורות גבוהות לעובדות. מדובר בשכר מינימום. אולי אני טועה, אבל עצם העובדה שאנחנו מתפרנסות בעצמנו זה שווה הכל. זה מפעל החיים שלנו ואנחנו נותנות את הנשמה ואת הלב ואת הכל, זאת התקווה שלנו, זו גאווה לעדה כולה וגאווה לנו שממשיכות את המסורת שלמדנו שם גם כאן.
והביטוח הלאומי? מעדיף מפות מסין
אפילו גורם כמו ביטוח לאומי, מוסד שאמור לדאוג לשכבות החלשות ולא לראות הכל לפי פרמטרים של רווח והפסד, פסל את ההצעה שלנו לאספקת מתנות לעובדים לראש השנה והעדיף הצעה אחרת למפות שולחן בגלל שהיתה יותר זולה ומיוצרת בסין.
אמרו שהם רוצים מפות שולחן, ביקשו שניגש למכרז, הכנו מפה יפיפיה, אמרו שהמכרז יעמוד על סכום של בין 60-90 שקלים. בחרנו בבד הכי יוקרתי שיש ובעבודת יד מושקעת. מדובר בהזמנת גדולה מאוד של 4,900 מפות המיועדות למתנדבי הביטוח לאומי.
הזמנה כזו הייתה מסדרת אותנו כלכלית לשנה הקרובה. שלחנו למכרז ולא חזרו אלינו. אם היו אומרים שיקר להם היינו מורידות מעט במחיר או בכמות ההשקעה בעבודה, אבל בסוף פשוט אמרו שלקחו ב-60 שקלים. שאלנו אותם אם מדובר בעבודת יד וענו לנו שלא, "זה זול יותר כי זה מסין".
"אף אחת מאיתנו היום לא תמצא עבודה בגילה"
סגירת המקום משאירה אותנו בחלל כלכלי ותרבותי ואין לדברים האלה תחליף. אין לנו מוזיאונים וישיבות וזה המינימום שמשמר את התרבות. לדור הצעיר כבר מחקו את התרבות של ההורים שלו. אני מתחננת למדינת ישראל שיהיה לאנשים אכפת, שיבטלו את החובות, מי שיכול לעזור לנו בבקשה, שיקנה ויזמין מאיתנו ויאפשר לנו להמשיך ולעבוד בכבוד.
יש חשיבות גדולה לפרויקט היות והוא נותן גאווה ותקווה לעדה כולה. יש לעשות הכל כדי למנוע וסגירה של המפעל. זה מרגיז זה עצוב נורא וקשה לי אני מאוד. אני חושבת שזאת תהיה בכיה לדורות היות והעבודות האלה גם הולכות ונעלמות. המפעל נותן פרנסה בכבוד ותעסוקה לנשים שזאת מיומנותם היחידה. מבחינתנו סגירת המקום אומר לשלוח אותנו לרחוב משום שאף אחת מאיתנו היום לא תמצא עבודה בגילה.
- מעונינים להזמין עבודות מאלמז? הכנסו לאתר או
התקשרו לסמדר מנהלת השיווק בטלפון 050-3433279.