זאת לא פנטזיה: העתיד כבר כאן
את הלוק הכסוף של המדע הבדיוני שחזה את הדלתות האוטומטיות והרובוטים, החליפו הדם, היזע והדמעות של הפנטזיה - שלא רואה את מחר ממטר. אולי בגלל שהמין האנושי אחרי הכל, הגיע רק עד לירח. נועה מנהיים מחפשת תשובות
הטלפון הנייד, מסך המגע, הרובוט, הוולקרו, הדלתות האוטומטיות, ספינות חלל, מדרגות נעות, רשתות התקשורת: כל אלו ועוד, הופיעו לראשונה כיצירי דמיונו הקודח של סופר, תסריטאי או במאי. במשך מאות בשנים סיפק המדע הבדיוני לאנושות את כנפי ההשראה, והוא האחראי לכמה מהגאדג'טים החיוניים ביותר כיום, בבחינת "כל מה שניתן לדמיין, ניתן גם ליצור".
מדענים בולטים, מסטיבן הוקינג ועד ראש מחלקת הרובוטיקה של MIT, מודים כי סיפורי המדע הבדיוני שקראו כילדים, סרטי ה-B על מפלצות מהחלל החיצון, והמגזינים שהסתירו מתחת למיטתם בנערותם ועל כריכתם נלחמו גברים בחליפות חלל בפולשים מן המאדים, הם שהציתו את עניינם בפוטנציאל הטמון בעתיד והבעירו את סקרנותם. כך צעד הז'אנר כעמוד אש לפני המדע ופעמים רבות הורה את הדרך.
האויב האמיתי: הרייטינג
אך תור הזהב של המדע הבדיוני נמצא כעת הרחק מאחורינו. כן, יש עדיין ספרים של פיליפ ק. דיק שלא עשו מהם סרטים, אבל גם את אלו שכבר עשו מהם סרטים מתחילים למחזר (עיין ערר הגרסא החדשה של "זיכרון גורלי" שעתידה לצאת לאקרנים בקרוב). אחרי חמש סדרות, הזיכיון הוותיק ביותר בטלוויזיה האמריקנית ואחד המצליחים שבה, "מסע בין כוכבים", ירד מהמסך הקטן אחרי שה"אנטרפרייז" נוצחה לבסוף על ידי אויב איום יותר מהבורג - הרייטינג חסר הרחמים.
סופרי הז'אנר העכשוויים מפליגים לעולמות של ייחודיות טכנולוגית מורכבת, עד שהיא מתעלה והופכת לבלתי קריאה לחלוטין, כמו במקרה של "אקסלרנדו" מאת צ'ארלס סטרוס - או שהם עוגנים לחופיו הבטוחים של "המד"ב היומיומי" כפי שמגדירים אותו יוצריו, המבקש להישאר בעתיד הקרוב והמוגבל יחסית. הנוכחות הז'אנרית בקולנוע ובטלוויזיה היא נוכחות אפוקליפטית ודיסאוטופית במהותה: העולם מגיע לקצו בפלישת חייזרים ("השמיים נופלים"), הסתערות של זומבים ("המתים המהלכים"), משטר דכאני ("משחקי הרעב") ועוד דוגמאות מהסוג הזה.
חליפות שריון החליפו את החלליות המשוריינות, בשדות הכוח רועים סוסים ואת אקדחי לייזר כיתתו לחרבות. העשורים האחרונים שייכים לפנטזיה: מהארי פוטר דרך סרטי "שר הטבעות" ועד הסנסציות הטלוויזיוניות של HBO כמו "משחקי הכס" או "דם אמיתי". את הלוק האנטיספטי של המדע הבדיוני החליפו הדם, היזע והדמעות של הפרה-טכנולוגי והעל טבעי.
שבט לי כבשה
יש שיאמרו שהמהפכה התרבותית הזו אופיינית לתקופות של משבר ושינוי, ושהתעניינות הנוכחית בפנטזיה דומה לעניין שעורר העידן החדש בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-90. אחרים מאמינים שנטישת המדע הבדיוני מצביעה על אכזבה: הנה הגיעה המאה ה-21 ואנחנו הגענו רק לירח. האודיסיאה שלנו בחלל עדיין לא החלה, ואנחנו לא נוסעים במכוניות מעופפות דרך חורי תולעת, אלא מתמודדים עם מניות צונחות ואבטלה גואה. העתיד המוכסף, החלק, האווירודינמי והמזמזם קלושות את שיר ניצחון הטכנולוגיה על עוני, מחלות ומחסור - לא התממש. אם לא נוכל לקבל אנדרואידים, או לפחות כבשים חשמליות, ניקח ערפדים, מכשפות ודרקונים, תודה.
בהכללה גסה ומחוספסת, ניתן לומר שהמדע הבדיוני הוא ז'אנר אופטימי מעיקרו,
בעצם אמונתו בקיומו של עתיד (גם אם לעיתים מדובר בעתיד רע ומר) ואילו הפנטזיה שוללת, מעצם קיומה, את הקדמה וההתפתחות (אלפי שנים חלפו על ווסטרוז, והסבון עדיין לא הומצא). האחד פרוגרסיבי והאחרת רגרסיבית. מה יהיה, אם כן, על ההשראה שסיפק הז'אנר לחובביו לאורך עשורים רבים? האם העובדה שהדור הנוכחי גדל בלוויית חזיונות של עתיד אפל ועבר מדומיין ושותת דם תשפיע על הטכנולוגיה של המחר, ובמקום בזיכרונות נשלפים נתמקד בחרבות נשלפות? ואולי אין לנו צורך להתעסק בצורתו ובמהותו של העתיד כי אנחנו חשים שהעתיד כבר כאן?
למדע הבדיוני יש היסטוריה ארוכה, המלווה את הדמיון, ההמצאה והחזון האנושיים מראשיתם, כמו גם את השאיפה, האנושית כל כך, להציץ מעבר לעיקול הבא בדרך. לאן תיקח אותנו הדרך הזו ומה צופן בחובו העתיד לספרות העתיד? רק הזמן יגיד.
המפגש האחרון בסדרת המסעות הספרותיים והקולנועיים של נועה מנהיים, אל הגבולות הרחוקים והמרתקים של המדע הבדיוני והפנטזיה, יתקיים ביום ב' ה-6.8.2012 בסינמטק תל אביב בשעה 19:00. מנהיים תארח את הסופר אסף אשרי ("סימנטוב") העורך, המתרגם וכתב הטכנולוגיה דידי חנוך ("הארץ") והמו"ל רני גרף (הוצאת "גרף").
