לינדה לינדה יא לינדה
"היא רכנה לעומתי כדי לראות מקרוב את הענבים של העתיד, ותוך כדי נגעה קלות במרפקה בתחתית צווארי, בדיוק במקום בו יש עורק, בו זורם הדם". לרגל חג האהבה, יהורם גאון נזכר בנשיקה הראשונה שלו שהמיטה חורבן על בית הוריו
לכבוד יום האהבה, סיפור קשה מימי ילדותי בירושלים. ואם הילד בסיפור הזה לא הייתי אני, הייתי גם צוחק. בבית שלנו שבשכונת בית הכרם בירושלים היו שתי קומות. בקומה העליונה גרנו אנחנו, משפחת גאון. בקומה התחתונה של ביתנו, גרה זקנה אחת בשני חדרים, שהשכרנו לה מדי קיץ. בניה ונכדיה גרו בתל אביב והיו באים לבקרה פעם בשנה, בימי הקיץ הלוהטים.
אני זוכר שעם הגעתם של האורחים מן השפלה, הייתה סביבת הבית טובלת ומתערבלת בניחוחות מרחקים וים כחול, ריחות זרים ורחוקים, משכרים, משלהבי דמיון של מראות נוצצים ומרצדים. הם היו שזופים כולם, עד כדי להבליט בנוכחותם המעיקה את הלובן הירושלמי, החיוורון שלנו, אנשי ההרים. הם היו אחרים, גבוהים, ומדברים בשפה לא מובנת, ואפילו כשדיברו עברית דיברו אותה אחרת מאיתנו, ומלבושם ומהלכם מתנשא, ומקרין עושר.
לטורים הקודמים של יהורם גאון ב-ynet
לאחת מנכדותיה של הזקנה קראו לינדה, והיא הייתה כל כך יפה שסבלתי מיופיה סבל רב, עד כאב ממש. והיו לה עיניים כחולות כמו הים ממנו באה, ובקבוקוני זהב עיטרו את ראשה הקטן והאהוב. כל השנה הייתי מצפה ללינדה ומשוחח איתה בשעותי הקשות, שיחות נפש ארוכות ארוכות. שואל אותה שאלות, ועונה לעצמי את תשובותיה. בכל מקום דיברנו, בכל שעה. ולא פעם בכיתה נחרדתי לנזיפה של מורה לא מנומס, ששאל אותי וחזר ושאל, איפה אני עכשיו בדיוק? ולו רק ידע עם מי דיברתי ואיפה, ממש ברגעים בהם דיבר הוא על הרכבם הכימי של המים.
וכשלינדה הייתה סוף סוף מגיעה באמת, הייתי מרחף בעולמות אחרים, ומריח בשמים בכל מקום אליו גררתי עצמי בעקבותיה. פעם אף נפלתי במדרגות היורדות לגן כי ראיתי את קצה שמלתה הלבנה חומק ונעלם, ונפלתי על פני, אך מיד קמתי שלא תתגלה המבוכה הגדולה. אני משער שהיינו אז בני שבע או שמונה, וחשוב לי להזכיר את העובדה הזאת, רק כדי להפריך את העלילה הזדונית, שבירושלים מתחילים לאהוב רק אחרי הצבא. שקר! אצלי זה קרה הרבה קודם.
כשלינדה הייתה מגיעה מן השפלה, הייתי מוצא לי עשרות עניינים חשובים להתעסק בהם, בעיקר בגינה שלנו למטה, המקיפה את דירתה התחתונה של הזקנה. הגינה הזאת לא זכתה לראות את פני בשאר ימות השנה, על אף תחנוניו של אבי. לפתע הפכתי "חקלאי", וכל ערוגות הירק שלמטה זכו ממני לטיפול מיוחד ולהשקיה מרווה ומוגזמת. גם את הפרחים הייתי משקה, ובודק את הגומות שמסביב לעצי הרימון, התאנה והאשכולית.
בעיקר הייתי בודק היטב את כל התומכות של הגפן, בכרם שלמטה, ששם הייתי משתרע ונשכב מתחת לשריגי הגפן, בדיוק במקום ממנו ניתן היה לראות את הדלת בה תכנס או תצא אהובת לבבי. שעות הייתי שרוע שם מעולף מן החום ומן האהבה, נאנק והוזה, מתייסר ומדמיין, חולם ומיחל, ובעיקר אורב, אורב ללינדה.
ופעם אחת לפנות ערב, ואני כבר שעות במארב שבכרמי, היא באה ישר אל מחבואי, כאילו שמעה את קריאתי הנואשת מבעירה ,כאב, וימים נואשים של ציפיה, ושאלה אותי למה אני שרוע כך מתחת לגפנים. עניתי שאני מנסה לנחש לי את מקומם של הענבים, שיפרצו וינצו עם בוא האביב מתוך הפריחה. והיא רכנה לעומתי כדי לראות מקרוב את הענבים של העתיד, ותוך כדי נגעה קלות במרפקה בתחתית צווארי, בדיוק במקום בו יש עורק, בו זורם הדם בשצף אל המוח, ואז חשתי משהו שלא ידעתי מעולם. וכמעט שהתעלפתי מן הסחרחורת, והדם זרם בי בפראות לכל הכיוונים, תחתונים ועליונים, למקומות שלא ידעתי קודם על קיומם.
היא נשכבה לפתע על האדמה לידי. זינקתי ממנה כאילו נבהלתי מהקרבה היתרה. עכשיו הייתי מעליה, מחזיק את פני גבוה מפניה ורחוק, מאוד רחוק, כאילו היתה אש משתלחת מעיניה, ויראתי מן הכוויה הגדולה. ואני מנסה לדאות מעליה, להיות קליל ולא מורגש, בלי משקל, כדי לא להכביד, כדי שלא תזוז ממני, כדי שזה יימשך כך לעולם, כדי שאזקין מעליה בלי להטרידה.
חורבן הבית
להרף עין פקחתי חצי עין, להיות בטוח שאיני חולם. ואז ראיתי את סבתי במרפסת שבקומה העליונה, מביטה ושותקת. מה שהיא ראתה משם למעלה כנראה היה מראה קשה.
וקפצתי מעל לינדה שנותרה שם עצומת עיניים, כאילו הוכשתי על ידי עקרב. בשלושה צעדי קפיצה הייתי כבר בבית שבקומה העליונה, בחדר שקראנו לו חדר האוכל, וששם היה הרדיו בו שמענו את הכרזת המדינה, ועליו היה פסל של הרצל מחורר בעורפו (כדי לשכך את זעם התורה שצוותה שלא נעשה לנו פסל וכל מסיכה, עם חור בעורף זה קצת פחות פסל כנראה ויותר שבר כלי). עכשיו אני בחדר האוכל אליו הגעתי בריצה מטורפת מן הכרם התחתון, ובחדר סבתי שראתה את הבושה, אבי ואימי שלפי מבטם כבר שמעו ממנה אודותיה, והרצל אחד ששותק עם חור בראש,
ואז אמרה אימי: "מה נעשה עכשיו"?
וסבתי סטרה קלות על לחייה שזה סימן לחורבן, ואז ידעתי שעשיתי מעשה נורא ובלתי נסלח, יותר נורא מחורבן הבית. פתאום שמעתי "רואים אצלך הכל במצח, זה הכל כתוב על המצח". מי אמר זאת בדיוק אני לא זוכר, כי הייתי מאוד מבוהל, ומנסה במעט הכוחות ששרדו בי למצוא את פני בראי שבארון ממול, לראות את אות הקלון. לא ראיתי את האות שבמצח אולי כי הייתי רחוק, אולי כי פתאום מילאה חשיכה את החדר. ואבי רק הביט ושתק ואני יראתי מלפגוש את מבטו, כמה התביישתי ממנו, כמה רציתי אז שיעזרו לי להסיר את החרפה מן המצח. והבטחתי אז, שלא אעשה עוד מעשה נורא שכזה.
רק אז לקחה סבתי מן המגירה שבשולחן עט כדורי, פרקה אותו ורוקנה אותו מן המלוי של הדיו. וכשהחלק המרוקן בידיה, הלכה לאט לאט אל הברז שבמטבח. ואני עוקב אחריה בדריכות כמו נידון לפני הגזר דין, והיא ממלאת את העט החצוי שבידיה במי ברז, חוזרת מן המטבח ו"מתקן הטיהור" בידיה, יד אחת שלה על ראשי המורכן, ובשניה היא מוחקת את הכתם ממצחי, בכח, בחוזקה עד כאב, כדי למחוק ממש ולעולם, את הכתם והבושה ואת לינדה. כן, אותה הבטחתי למחוק אפילו מזכרונותי.
היא מוחקת ואני זולג ללא קול, ומתחרט מעמקי הנפש. והיא מוחקת ומוחקת את כל החלומות, את כל השעות שבכרם, את כל הציפיות, את הימים החמים, את הלילות שנמשכו אל לובן שמלתה, מצחה המוזהב, עיניה,אפה ועורה השחום. הכל נמחק, לימים רבים, לשנים, לכל החיים!
אפילו היום, מדי פעם בעת הגילוח, אני מגניב מבט אל המצח, כדי להיות בטוח שהכתם באמת איננו שם יותר...
מפיקת המאמר: טל ויינגרטן
גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'
