חייב פיקדון 30 אגורות

כל יום אותו דבר: בקבוק אחד זה החזר של 30 אגורות, עשרה בקבוקים זה שלושה שקלים, מאה בקבוקים, ויש לי שתי ארוחות פלוס שתייה. אני מחטט בפחים, אוסף את כל הבקבוקים לשני שקים ענקיים, ובסוף מביא את כולם לסוּפר ברוך. הוא היחידי בכל השכונה שנותן לי את הכסף ישר במזומן.

עם הכסף אני קונה לי מנה פלאפל בצהריים, בשנים-עשר שקלים, ושותה שם מים רגילים מהברז. בערב אני כבר חוגג עם מנה סביח בשנים-עשר שקלים ושתייה, איזה שאני רוצה בשמונה שקלים. בערב שבת, פעם מזמין אותי אח שלי הסגן-אלוף, גאוות המשפחה - ופעם מזמין אותי האח השני מההיי-טק. שם אני מתקלח את המקלחת היחידה שלי בשבוע.

אחרי קידוש שהם ממלמלים רק כדי לא לבייש את זיכרו של אבא, הם נותנים לי אוכל, שתייה, מספרים על עצמם ומשתדלים לא להסתכל לי בעיניים ולא לשאול איך זה שם, ברחוב. הם מתביישים בי, אני יודע, אבל מנסים להֵראות רחבי לב ונאורים.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• צפו: "האירוע היהודי הגדול ביותר מזה 2,000 שנה"
• שופט בריטי אישר לילדה יהודיה בת 10 להתנצר
• אפרת דאום: לחיות עם חנוך זו מתנה    
  

אני כבר מזמן איבדתי את הבושה. לפני שלוש שנים כשרק התחלתי עם איסוף הבקבוקים, עוד התביישתי. הייתי יוצא בארבע בבוקר מהכוך שאני גר בו בדרום העיר, כדי שאף אחד שאני מכיר לא ייראה אותי.

פעם אחת, יומיים לפני ראש השנה, כאשר על עם ישראל נחה רוח טובה, ראיתי שני מטר ליד הפח הירוק שבו כבר התחלתי לחטט, את השכן שלי לשעבר. לפני שהידרדרתי, גרתי בבניין חדש עם בריכה, חדר כושר ואפילו חדר פינג-פונג. הוא היה השכן היחיד שדיברתי איתו בבניין. תמיד ניסיתי לעשות עליו רושם טוב, כדי שימשיך לשחק איתי פינג-פונג. את שאר השכנים בקושי פגשתי מרוב שהמעליות היו מהירות בבניין הזה. כשהוא עמד שם כל כך קרוב אליי, חצי גוף שלי היה בתוך ה"צפרדע", הפח הגדול הירוק. להגיד לו שלום או לא? נלחצתי. מה יקרה אם הוא יראה אותי. ואז קלטתי כמה אני מגוחך. אנחנו כבר לא גרים באותו הבניין, ובוודאי לא נשחק פינג-פונג ביחד בקרוב.

בסוף הוא צעק "שאול, מה אתה עושה שם". מה לעשות? מה להגיד? "אני, אה... מחפש. פשוט, אתה מבין, אשתי איבדה את הטבעת שלה". והוא נבוך, חצי מחייך: "מה... לא התגרשתם? ככה, זאת אומרת, אמרו, בבניין".

באותו רגע החלטתי להפסיק להסתתר מהאמת. "כן, זה נכון. אני לא מחפש שום טבעת. אני אוסף מפה בקבוקים, ומקבל כסף בשביל הפיקדון". ופתאום זה הכה בי. הגוף שלי התחיל לרעוד ובכי יצא ממני, בלי שליטה. בכי של ילד קטן שרוצה חיבוק. השכן לשעבר לא בדיוק ידע איך להגיב, רק אמר דברים בנאליים כמו "יהיה בסדר, הכל לטובה, אתה יודע שבסוף דברים מסתדרים".

רציתי לספר לו על כל מה שקרה למרות שלא היינו קרובים. כשהיינו נפגשים לפינג-פונג, היינו מרוכזים במשחק ולא בדיבורים על החיים שלנו. רציתי לספר לו על הגירושים הקשים, על העסק שקרס, על הילדים שלא מדברים איתי, על הכאב, על הבדידות. אבל נראה היה לי שהוא רק רוצה לברוח מהסיטואציה, ולא יצאה לי מילה מהפה מרוב בכי.

מאז איבדתי את הבושה. במקום לקום לפנות בוקר, אני קם בשמונה. זה גם חוסך לי ארוחה אחת ביום. אני מחפש בקבוקים עד הצהריים. אוכל את הפלאפל שלי. ממשיך לחפש עד אחר הצהריים. בלי להסתתר, ובלי להתבייש. כבר ראו אותי כמה אנשים שאני מכיר מהעבר, רובם העדיפו לשחק אותה כאילו הם לא רואים אותי או לא מזהים. בכל זאת, איבדתי 20 קילו וגם חצי מהשיער שהיה לי. אבל מי שבכל זאת נכנס לטווח הקרוב אליי, אני מסתכל לו ישר בעיניים. כן, מה יש. לא עשיתי שום דבר רע. אני בסך הכל מנסה לשרוד עוד יום.

אתמול התעוררתי מחלום זוועה, התכסיתי בזיעה קרה. חלמתי על הרגע הזה שבו הבנתי שאני צריך לעזוב את הבית הקודם. כשזה קרה לי במציאות, אמרתי לעצמי: "איזה אידיוט, כל כך הרבה זמן נתנו לך כזאת מתנה, ומה עשית איתה? כלום. בקושי נהנית בעצמך ממה שסידרו לך, ולא טרחת לשתף אחרים. לא הזמנת חברים ולא משפחה".

בחלום באו אליי שתי דמויות שחורות בלי תווי פנים, רק פה גדול ומפחיד, ואמרו לי "אדון גורן, אתה צריך להתפנות מהדירה, עכשיו". ואני רץ בטירוף בתוך הדירה, מה לקחת ראשון? דברים גדולים? לא, דברים קטנים שייכנסו לי בתיק; תכשיטים, כסף מזומן, איך אני מכניס פלזמה שעולה עשרת-אלפים שקלים לתוך התיק. לא רוצה לפתוח להם את הדלת, לא רוצה לעזוב את הבית. אני נאחז בציפורניים בספות, במיטה הזוגית, בקירות, שורט ושורט והם נכנסים פנימה ולוקחים עוד רהיט ועוד פריט, ואני צורח: "לאאא, בבקשה, לא את המחשב עם כל התמונות של הילדים, לא את הסמארטפון, לא את כורסת הטלוויזיה, תשאירו לי משהו". ובסוף אני נשאר רגע בדירה הריקה לחלוטין, מנסה לנשום, אך אין לי אוויר. לא נשאר לי מה לשרוט, ואני מתחיל לשרוט לעצמי את העור. עד שהם באים אליי, הודפים אותי קלות כאילו הייתי עלה נידף ברוח, אל מחוץ לדלת, נועלים - וזהו, אין לי כלום.

קמתי עם צעקה פנימית, וראיתי שהזרועות שלי ובית החזה מכוסים שריטות אדמדמות. הרגשתי מטונף ומסריח ואפס. מקלחת, זה מה שאני צריך. לא יכול לחכות לארחות ליל שבת אצל האחים שלי. מאיפה אשיג סבון? איך יהיו לי מים זורמים? לא משנה איך. היום זה יותר חשוב מלחפש בקבוקים.

וכמו תמיד כשאני צריך למצוא פיתרון ואין לי מושג מה לעשות, ישבתי מתחת לקרניה החשופות של שמש הבוקר, ועשיתי לי תרגיל של דמיון מודרך שלמדתי באיזו סדנת מנהלים. פתחתי את החלק העליון של הראש, וביקשתי "אלוקים הדרך אותי, עזור לי למצוא מים זורמים וסבון".

אחרי כמה דקות הגיעה ההארה: סבון אני יכול לקחת מהכניסה האחורית של מסעדת "עטר", לא רחוק מהכוך שלי. לשם מגיעים בשעות הצהריים כל עובדי המשרדים בדרום העיר, מתמלאים ממנות שמבושלות בסירים ענקיים, וגם לוקחים הביתה. מצחיק אותי לראות איך הם בטוחים שקיבלו אוכל אותנטי שבושל על פתיליות, כמו שהכינה הסבתא של השכנים המזרחים שלהם. אבל אני עובר ליד הפחים שלהם כמה פעמים ביום, ורואה מה הולך שם. הם מכינים את כל האוכל על כיריים רגילים, ושמים את הסירים הענקיים רק לתצוגה על פתיליות. עבודה בעיניים. בבוקר מגיעה משאית שפורקת חומרי ניקוי למסעדה, ולוקח פרק זמן של כמה דקות, לפעמים שעה, עד שמישהו מהעובדים - בדרך כלל האתיופי ששוטף את הכלים - יוצא החוצה ומכניס את החומרים פנימה.

מים זורמים יש בצינור של "המכללה לעיצוב חזותי". ראיתי כמה חבר'ה שמגיעים לשם כדי לשטוף את אופני השטח שלהם אחרי רכיבה בבוץ, ולאף אחד לא אכפת שהם מבזבזים מים. יצאתי למשימה נחוש כמו בלש עם אינסטינקטים של גנב. בחצר האחורית של "עטר" לא נראתה נפש חיה, הארגזים של חומרי הניקוי כבר הונחו בפתח הדלת. התקרבתי בצעדים חתוליים, וממש כמה מטרים לפני שהגעתי לארגזים - יצא האתיופי החוצה. חששתי שפספסתי את ההזדמנות שלי לזכות בסבון, אבל הוא רק יצא לעשן סיגריה.

זה נראה כמו הנצח. המבט שלו היה כבוי, ועם התפאורה העלובה של החצר האחורית, הבהבה רק אש הסיגריה. אחר כך הדליק סיגריה שנייה בראשונה, עד שמישהו בפנים צרח עליו שייכנס. הוא התכוון להכניס את הארגז, אבל ויתר ברגע האחרון. כנראה שהצרחה הלחיצה אותו. תפסתי את הארגז והתחלתי לפתוח בשיניי ובציפורניי את המסקינטייפ המלופף סביב. בני זונות, למה לעטוף את זה כאילו מדובר במשלוח של יהלומים? כולה סבון לרחיצת כלים ונוזל שטיפה לרצפה. נו, יאללה. שלא יתפסו אותי.

לבסוף הצלחתי. כשהאוצר בידיי - נוזל כלים בניחוח סחלבים - רצתי הכי מהר שיכולתי. משימה אחת הושלמה. עכשיו פניתי לכיוון המכללה. ראיתי שהצינור פנוי ואין איש בסביבה. תהיתי אם להסיר את הבגדים, עד שלפתע הבחנתי בשני שולחנות עץ ישנים הזרוקים בקרבת מקום. תפסתי והשענתי אותם האחד כלפי השני, כשהרגליים מחוברות. יצרתי לי מקלחון.

הסרתי את הבגדים, ונתתי למים הקרירים לשטוף את גופי. מילאתי את כף ידי בסבון הכלים, פעם אחר פעם. גמרתי אולי חצי בקבוק. סיימתי להתקלח ולא הייתה לי מגבת להתנגב. אז קפצתי וניערתי את הגוף כמה שיותר. בסוף שמתי עליי את הבגדים היבשים. הרגשתי נעים, אולי קצת מריח מדי. סחלבים זו לא הבחירה הראשונה שלי. אבל הקפיצות העירו בי משהו ישן, ספורטיבי.

הרגשתי נקי וחדש, ופשוט התחלתי לרוץ. בהתחלה ריצה קלה כדי לנער את שאריות המים שנטפו ממני, ואז כדי לייבש את הבגדים שנרטבו, ואז פשוט הפסקתי לחשוב. רגליי

הובילו אותי לכיוון הים. רצתי ורצתי. הרגשתי חופשי ומשוחרר מכל כבל אפשרי. לא עניינה אותי השעה, לא הייתי מוטרד מכך שלא אספתי בקבוקים או שאני מריח כמו מטהר אוויר לשירותים, רציתי פשוט לרוץ.

אחרי כמה קילומטרים לאורך הים, התודעה שלי הפכה למשהו אחר לגמרי, כמו במדיטציה מוצלחת במיוחד. יצאתי מעצמי. לא זכרתי שקוראים לי שאול גורן, שאני גרוש, הומלס ומובטל. הייתי הרוח החופשית. הייתי התמצית של הטוב שבתוכי. אני לא יודע איזה מרחק רצתי, מה היה המסלול המדויק. אפשר להגיד שעפתי. נדמה לי שזאת התחושה שמגיעים אליו אחרי נטילה של סמים נרקוטיים. חזרתי אחרי זמן בלתי ידוע לכוך שלי וישנתי את שארית היום. לא שתיתי ולא אכלתי. לא הייתי זקוק לכלום, מלבד מנוחה. הבוקר קמתי והתחלתי מחדש. שק גדול, חיטוט בפחים, חיפוש בקבוקים. הכל מהתחלה. אני לא נשבר. אני לא מסכן. מסכן זה מי שוויתר. אני יודע שאתם מסתכלים עליי ורואים דרכי, בשבילכם אני כמו הניילון שמפריד בין מפת השבת היפה לבין הלכלוך שנוצר מעליה. מי שמבחין בי מרחם עליי, אבל החיים שלכם לא טובים יותר משלי. אני לא שוכב כל היום בדיכאון במיטה שאין לי. אני זז, אני בתנועה. אני לא פושט יד. אני לא מבקש נדבה. אני משיג את האוכל שלי בכבוד, בהרבה זיעה. כשהדכדוך מאיים להשתלט עליי, אני לא נכנע לו. אני הולך בקצב אחיד, חוזר ומשנן לעצמי:

חייב פיקדון

חייב

• הסיפור נכתב בהשראת לימודי חשיבה הכרתית בשיטת ימימה אביטל.
  

• עוד שבוע נותר למשלוח סיפור לתחרות אגדתא 5 של ynet בשיתוף מכללת הרצוג גוש עציון. הזדרזו לשלוח את הסיפור שלכם!