"מקום יפה למות בו": תעלומה אפריקנית

השנה היא 1952, המקום, ג'ייקובס רסט, עיירת גבול קטנה בדרום אפריקה. גופתו של קפטן משטרה אפריקני לבן, מתגלה כשהיא צפה בנהר על גבול מוזמביק. שלושה בחורים מגודלי גוף וחמומי מוח עומדים בקרבת מקום וממתינים שצוות החוקרים יגיע מיוהנסבורג. הנרצח הוא אביהם, קפטן וילם פרטוריוס מהמשטרה המקומית. "צוות החוקרים" הוא הסמל, בלש עמנואל קופר שנשלח לבדו מיוהנסבורג כדי לחקור רצח של קפטן משטרה לבן.

לא רחוק מהמקום יושב שאבאללה, איש שחור בן שבט הזולו, גם הוא שוטר מקומי, חבר ילדות של הנרצח. קופר מבין מהר מאוד כי שאבאללה הוא האדם האינטליגנטי היחיד שהוא יוכל לעבוד איתו, אבל שאבאללה יודע הרבה יותר ממה שהוא מוכן לגלות.

"מקום יפה לגור בו". עטיפת הספר

טפח אחרי טפח, ובעקשנות רבה, חושפים קופר, שאבאללה וצווייגמן ה"יהודי זקן" - רופא גרמני שהגיע עם אשתו לדרום אפריקה מאירופה העשנה, ובחר לגור בקרב השחורים והצבעונים - את סודות הקפטן והעיירה, סודות של תשוקה ואהבה אסורה שחוצה צבעים, גזעים ומעמדות. אבל בעולם שבו העבירות האלה הן חמורות כל כך, עמנואל לא בטוח שהוא ייצא מהחקירה הזאת בחיים.

מאלה נאן היא תסריטאית עטורת פרסים שנולדה בסווזילנד שבדרום אפריקה. היא למדה בבית ספר רב-גזעי ובשנות ה-70 עברה להתגורר עם משפחתה באוסטרליה, ומתגוררת שם עד היום עם בעלה ושני ילדיה. "מקום יפה למות" בו הוא ספרה הראשון בסדרה שבמרכזה הבלש עמנואל קופר. הספר זכה לשבחי הביקורת, היה מועמד לזכייה בפרס אדגר וזכה בפרס לספרות מתח באוסטרליה.

דרום אפריקה, ספטמבר 1952 

הבלש, סמל עמנואל קופר, דומם את המנוע והביט החוצה מבעד לשמשה הקדמית המלוכלכת. הוא נמצא עמוק בתוך השטח הכפרי. כדי להגיע עמוק יותר, יהיה עליו לנסוע אחורנית בזמן לתקופת מלחמות הזולו. שני טנדרים של פורד, מרצדס לבנה אחת וואן משטרתי שחנו לימינו, מיקמו אותו במאה העשרים. לפניו, ליד הצמחייה הגבוהה, עמדה בגבה אליו חבורת פועלי חווה שחורים. קו הכתפיים הנוקשה שלהם הסתיר את מה שלפניהם.

בשיפולי הר מוריק בירוק עז, עמד ילד רועים קופצני ליד חמש-עשרה פרות כחושות והסתכל על ההתקבצות המוזרה של האנשים באמצע שום מקום. החווה הייתה בכל זאת זירת פשע אמיתי, ולא עוד איזו הלצה, כפי שחשבו במפקדה האזורית. עמנואל יצא מהמכונית והרים את כובעו לעבר קבוצת נשים וילדים שישבו בצלו של עץ תאנה. כמה מהם השיבו לו בניד ראש מנומס, שקטים ומפוחדים. עמנואל חיפש את המחברת שלו, את העט והאקדח, והתכונן נפשית למשימה.

זקֵן שחור לבוש סרבל מרופט צעד מתוך פס הצל שהטיל הוואן המשטרתי. הוא ניגש אליו כשהוא אוחז את כובע המצחייה שלו בידו.

"אתה האדון מיוהנסבורג?" שאל.

"זה אני," אמר עמנואל. הוא נעל את המכונית ושמט את המפתחות בכיס הז'קט שלו.

"השוטר אומר ללכת לנהר." הגבר הזקן שלח אצבע גרומה לעבר עובדי החווה שעמדו לאורך הרכס. "אתה צריך לבוא איתי, בבקשה, אדון."

הזקן הוביל ועמנואל הלך אחריו. עובדי החווה הסתובבו לכיוונו כשעשה את דרכו לקראתם. כשהיה קרוב אליהם, הוא בחן את שורת הפרצופים וניסה לאמוד את מצב רוחם. הוא חש פחד מתחת לשתיקתם.

"אתה צריך ללכת לשם, אדון." הזקן הצביע על מעבר צר שהתפתל בתוך צמחייה גבוהה והוביל אל גדת נהר רחב, מנצנץ.

עמנואל הודה לו בניד ראש ועשה את דרכו למטה על שביל העפר. רוח קלה הרעידה את הצמחייה, וזוג ציפורי שיר קטנות התרוממו ועפו באוויר. הוא הריח אדמה לחה ועשב רמוס ותהה מה מחכה לו.

בתחתית השביל הוא הגיע אל גדת הנהר והביט קדימה, אל העבר הנגדי. רצועה של ערבת דשא קרנה מתחת לשמים בהירים. במרחק, רכס של פסגות הרים משוננות שבר את האופק הכחול. אפריקה. בדיוק כמו התצלומים בכתבי העת האנגליים שדיברו בשבח ההגירה.

עמנואל החל לפסוע באיטיות לאורך גדת הנהר. אחרי עשרה צעדים הוא ראה את הגופה.

גבר צף על בטנו סמוך לשפת הנהר, זרועותיו פשוטות כמו צנחן בצניחה חופשית. עמנואל הבחין מיד במדי המשטרה. קפטן. כתפיים רחבות, מבנה גוף חזק ושיער בלונדיני קצוץ. דג כסוף קטן פיזז סביב מה שנראה כמו פצע ירי בראש, וחתך נוסף שיסע את גבו הרחב של השוטר. סבך קני סוף עצר את הגופה מלהיסחף בזרם.

שמיכה נוקשה מדם קרוש ועששית הפוכה עם פתיל שרוף סימנו את מקום הדיג. תולעי פיתיון נשפכו מפחית ריבה והתייבשו על החול הגס.

עמנואל הרגיש את לבו הולם בבית החזה. הוא נשלח לבדו לחקור רצח של קפטן משטרה לבן.

"אתה הבלש?" השאלה נשאלה באפריקאנס ובנימה של ילד זעפן הפונה אל המנהל החדש של בית הספר.

עמנואל הסתובב וראה נער גבוה ורזה במדי משטרה. חגורת עור עבה ושחורה הידקה את מכנסי הכותנה הכחולים ואת הז'קט אל ירכיו הצרות של הנער. פלומת שיער צמחה על קו הלסת שלו. מדיניות המפלגה הלאומית, שדגלה בהעסקת אפריקאנרים בשירות הציבורי, התפשטה גם לאזור הכפרי.

"סמל עמנואל קופר, בלש." הוא הושיט את היד ללחיצה. "אתה השוטר האחראי על החקירה הזאת?"

הנער הסמיק. "כן, אני השוטר הזוטר הנסי הפל. לוטננט אייז נמצא בחופשה במוזמביק עוד יומיים, וקפטן פרטוריוס... טוב... הוא... הוא איננו."

הם הביטו בקפטן ששחה במי הנצח. זרוע לבנה מתה נופפה אליהם מן המים הרדודים.

"אתה זה שמצא את הגופה, השוטר הפל?" שאל עמנואל.

"לא." האפריקאנר הצעיר התחיל לבכות. "כמה ילדים כושים מקומיים מצאו את הקפטן בבוקר... הוא היה כאן כל הלילה."

עמנואל המתין עד שהנסי התעשת. "קראת למחלק הבילוש?"

"לא הצלחתי להשיג קו למפקדה האזורית," הסביר הנער השוטר. "אמרתי לאחותי לנסות עד שהיא תצליח. לא רציתי להשאיר את הקפטן לבד."

רחוק יותר על גדת הנהר עמדה חבורה של שלושה גברים לבנים. הם שתו, כל אחד בתורו, מתוך בקבוקון כסוף חבוט. הם היו מגודלי גוף ומלאים, מסוג הגברים שימשכו בעצמם את עגלותיהם לאורך מישורי הערבה זמן רב אחרי שהשוורים שלהם ימותו.

עמנואל הצביע לעבר הקבוצה. "מי אלה?"

"שלושה מהבנים של הקפטן."

"כמה בנים יש לקפטן?" עמנואל תיאר לעצמו את האם, אישה בעלת ירכיים רחבות שכרעה ללדת בין אפיית לחם לתליית כביסה.

"חמישה בנים. הם משפחה טובה. אפריקאנרים טהורים."

השוטר הצעיר תחב את הידיים לכיסים ובעט חלוק נחל אל הנהר בקצה המתכתי של מגפיו. שמונה שנים אחרי חופי נורמנדי והריסות ברלין, עדיין היו דיבורים על טוהר מידות וטוהר גזע אי-שם בערבות אפריקה.

עמנואל בחן את בניו של הקפטן שנרצח. הם היו אפריקאנרים טהורים, ללא ספק. בלונדינים שריריים שנקטפו היישר מניצחון ה"קרב על נהר הדם" או מדברי השבח וההלל שעל כותלי אנדרטת וורטרקר. בניו של הקפטן החלו להתרחק זה מזה ולנוע בכיוונו.

תמונות מילדותו של עמנואל צצו וניעורו לחיים. נערים שעורם לבן כחלב אם מהצוואר למטה ומהמרפק למעלה. אפים שבורים מקטטות עם חברים, עם הודים, עם אנגלים או עם ילדים כושים שהיו חצופים דיים וקראו תיגר על מקומם בפסגה.

האחים הגיעו למרחק נגיעה מעמנואל ונעצרו. המנהיג, הגדול מבין האחים, עמד מלפנים. המפחיד עמד לימינו בלסתות מהודקות. חצי צעד מאחוריהם עמד האח השלישי, מוכן ומזומן לציית לפקודות של העומדים בראש שרשרת הפיקוד.

"איפה שאר החוקרים?" שאל המנהיג באנגלית מחוספסת. "איפה האנשים שלך?"

"זה רק אני," אמר עמנואל. "אין אף אחד חוץ ממני."

"אתה צוחק עלי?" המפחיד הוסיף אצבע מאשימה לדבריו. "קפטן משטרה נרצח ומחלק הבילוש שולח רק חוקר עלוב אחד?"

"לא הייתי צריך לבוא לכאן לבד," הודה עמנואל. מוות של גבר לבן הצריך צוות בלשים, אבל מוות של שוטר לבן – מחלקה שלמה. "ההודעה שהתקבלה במפקדה האזורית לא הייתה ברורה. לא צוינו צבעו של הנרצח, המין שלו או העיסוק שלו..."

המפחיד נכנס לתוך דברי ההסבר. "תצטרך למצוא תירוץ טוב יותר."

עמנואל בחר להתמקד במנהיג.

"חקרתי את הרצח של הפרסטונים. הזוג הלבן שנורה בחנות הכולבו שלהם." הוא אמר. "עלינו על עקבות הרוצח ומצאנו אותו בחווה של ההורים שלו, מערבה מכאן במרחק שעת נסיעה, וביצענו מעצר. מייג'ור ואן נייקרק התקשר וביקש ממני לבדוק חשד לרצח—"

"חשד לרצח?" המפחיד לא התכוון לעמוד בצד. "מה זאת אומרת, לעזאזל?"

"זאת אומרת שהמרכזנית שענתה לשיחה קיבלה מהמטלפן רק פרט אחד בעל ערך:

את שם העיירה, ג'ייקובס רסט. זה כל המידע שהיה לנו."

הוא לא הזכיר את המילה הלצה.

"אם זה נכון," אמר המפחיד, "אז איך הגעת לכאן? כאן זה לא ג'ייקובס רסט, זאת חוות אולד ווסטר."

"אפריקני אחד נופף ביד שלו והוריד אותי מהכביש הראשי, אחר כך אפריקני אחר אמר לי לנסוע לנהר," הסביר עמנואל. האחים החליפו ביניהם מבט משתומם. לא היה להם שמץ של מושג על מה הוא מדבר.

"לא יכול להיות." המנהיג דיבר ישירות אל הנער השוטר. "אמרת להם שרצחו קפטן משטרה, כן, הנסי?"

הנער התחבא מאחורי עמנואל. נשימתו הכבדה נשמעה היטב בדממה הפתאומית.

"הנסי..." המפחיד הריח דם. "מה אמרת להם?"

"מקום יפה למות בו", מאת מאלה נאן. מאנגלית: לאה ששקו. הוצאת מעריב. 402 עמ'.