תכירו: האלופים האולימפיים בבית שלידכם
הם צריכים להיות מהירים, אך גם בעלי יכולות מרתוניסטיות. התמדה היא מילת המפתח - ואין חופשות, כל יום מוקדש לאימונים. אלה לא מתעמלי האולימפיאדה, אלא לומדי הדף היומי
הם מסתובבים לידכם ברחוב, הם עובדים איתכם במשרד, הם גרים בבית הסמוך אליכם - אתם רואים אותם כל יום, בלי לדעת שהם ספורטאים אולימפיים, פחות או יותר כמו אלה שאתם רואים בטלוויזיה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- את זה לא ראיתם: זוג חסידי גור בשיט תענוגות
- שנה אחרי: שלטי ההפרדה בבית שמש עוד תלויים
- בתפקיד השעון המעורר: יעקב שוואקי
כלפי חוץ הם נראים אנשים נורמטיביים לחלוטין, שום מאפיין של מבנה הגוף שלהם אינו מסגיר את יכולותיהם האתלטיות, אבל דווקא הנורמליות היא הופכת את המשימה שלהם למאתגרת הרבה יותר. וגם הם, ממש במקרה, עולים בדיוק עכשיו על הפודיום. זה אולי יישמע קצת מוגזם ויומרני ברגע הראשון, אבל האנשים האלה – לומדי הדף היומי שמסיימים בימים אלה את הש"ס – שייכים לעולם שכבר אפשר להגדיר אותו כענף ספורט לכל דבר.
ספורטאי שיעורים
ספורטאי ששואף להגיע למשחקים האולימפיים אבל מעולם לא שמע על המילה "התמדה", עדיף שיחליף מהר את חלום חייו.
ההתמדה היא נר לרגליו של הספורטאי, הוא חייב להתאמן כל יום, באופן קבוע. בלי חופשות, בלי דילוגים, בלי ויתורים. לא לוקחים הפסקה מהעבודה היומיומית המתישה, ויהי מה. גם לומדי הדף היומי נדרשים להתמדה שאין כמותה. כשבן אדם מחליט ללמוד דף יומי, הוא נכנס למסגרת מחייבת ותובענית, שבה הוא צריך ללמוד דף גמרא שלם כל יום.
לאלה שלא זוכים להיפגש עם הגמרא בתדירות גבוהה, נזכיר שהמילה "דף" עלולה להיות מטעה בהקשר הזה. אנחנו לא מדברים על נייר בפונט גדול עם רווח של שורה וחצי, אלא על אותיות צפופות, חלקן הגדול בארמית, שגם אחרי שמתגברים על מחסום השפה הזרה והעתיקה – התוכן עדיין קשה להבנה. אבל התמדה זאת התמדה, ואסור לדלג על אף יום. חול, שבת, חגים, חתונה של האחיין, טיסת עסקים לחו"ל, כל זה לא משנה. דף יומי פירושו דף יומי, כל יום ויום. בלי ימי חופשה, בלי ימי מחלה ואין גם שום משמעות לעובדה שסופת ברקים מתחוללת בחוץ, ובית הכנסת נמצא במרחק עשר דקות הליכה.
כמו אלה שקופצים ורצים שם בלונדון, גם לומדי הדף היומי הם אתלטים. בראש ובראשונה, הם צריכים להיות מהירים, כי לימוד הדף היומי הוא פשוט מירוץ. המירוץ מתחיל בשיעור עצמו – קצב החשיבה שלימוד הגמרא דורש מאדם ממוצע לא כל-כך תואם את המסגרת של שיעור בחצי שעה, או שלושת רבעי שעה. עילויים מבריקים קולטים בשנייה את המהלך הלוגי של הסוגיה, אבל מי שכף רגלו לא דרכה בישיבה ב-20 השנים האחרונות, ואולי לא דרכה בישיבה מעולם, צריך זמן בשביל להבין מה רוצים ממנו.
רגע, מה הקושיה, מה התירוץ, למה התירוץ אינו מספיק בשביל לפתור את הבעיה, מה המסקנה ואיך הגענו אליה, לאדם מן השורה לוקח זמן להבין את זה כמו שצריך, אבל אין זמן. אנחנו מדברים על אנשים עובדים, שאין להם שעתיים בלו"ז ללימוד גמרא, חייבים לתקתק את הדף.
נסו להחזיק את העיניים פקוחות
אבל אולימפיאדת הדף היומי אינה מסתיימת בריצת מאה מטר, יש גם מרתון. עם כל הכבוד להתמדה, לא תמיד המציאות מאפשרת ללמוד כל יום. היית באירוע משפחתי אתמול? מזל טוב, אבל את הדף שהחסרת אתמול בגלל האירוע – אתה חייב להשלים. לא הספקת להשלים היום? החוב נשאר, והוא ירבוץ עליך עד שתשלים אותו. טיול של כמה ימים? או לחלופין ניתוח, לא עלינו? מצאת את עצמך בפיגור של כמה ימים? ייקח לך הרבה זמן עד שתצליח להדביק את הקצב של כולם. לימוד הדף היומי הוא מרדף בלתי פוסק, ריצת מרתון שיכולה להימשך שבועות ואפילו חודשים, ולפעמים שבע שנים. העגלה נוסעת, אין עצור.
חוץ מהמהירות, יש עוד כמה יכולות אתלטיות שנדרשות מהגוף של לומד הדף היומי. העיניים, למשל. אפשר להתאמן על זריזות של הרגליים, אפשר לחזק באמצעות תרגילי כושר את הידיים, אבל להחזיק את העיניים פקוחות – זאת מיומנות גופנית שקשה מאוד לרכוש. אם אתה הולך לשיעור דף יומי בערב, אחרי יום עבודה ארוך ומעייף, עוד לפני שתפתח את הגמרא, העפעפיים שלך כבר ייסגרו.
אנחנו נזכרים באולימפיאדה פעם בארבע שנים, אבל הספורטאי חי אותה כל יום. הוא מתאמץ ומזיע כל הזמן, אבל ברור לו שלהכרה והערכה הוא יכול לזכות רק פעם בארבע שנים. בשאר הזמן הוא לבדו. מי שמתחיל עכשיו את הש"ס, בסיבוב החדש, יודע שהוא יוכל לחגוג את הצלחתו רק עוד שבע שנים וחצי.
יחי ההבדל
ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין הלומד ובין המתעמל או השחיין: לימוד תורה איננו המקצוע של לומד הדף היומי. רוב אלה שמסיימים עכשיו את הש"ס אינם אברכים או בחורי ישיבה. אלה אנשים רגילים, שנמצאים כל היום בעבודה (או בלימודים, או בצבא), ומקדישים נתח מסוים מהיום ללימוד גמרא, על חשבון הזמן הפנוי שלהם.
ויותר חשוב מזה, בניגוד לספורטאי, הלומד יודע שלא החגיגות המפוארות בסוף הן העיקר - בשמים רואים אותו כבר עכשיו, לא צופים בו רק בשלב הגמר. וגם הוא, בינו לבין עצמו, רואה תוך כדי
תנועה איך הלימוד משפיע עליו לטובה, בונה אותו, מקרין על האישיות שלו. לא צריך להגיע לקו הסיום בשביל זה.
הספורטאים האלה מסתובבים ביניכם. כמות לומדי הדף היומי הולכת וגדלה בקצב מטורף, עד שהסיכוי שחובש הכיפה שגר דלת מולכם מסיים עכשיו את הש"ס – הוא סיכוי לא קטן בכלל. אתם מכירים את האנשים האלה, אבל לא מודעים כלל לאולימפיאדה שלהם. גמר של האח הגדול יתואר כאירוע שבו "כל המדינה עוצרת את נשימתה", עלייה של מכבי לפיינל-פור תחשב כאירוע בקנה מידה לאומי, אבל החגיגה הגדולה של סיום הש”ס נתפסת כאירוע מגזרי. כנסים של מאה אלף איש ברחבי העולם לא מקבלים את היחס הראוי להם. עבור רבים מן הלומדים העובדה הזאת לא מעניינת, לא זה מה שישבית להם את השמחה, אבל זה צריך לעניין את מי שמעריך באמת – לא מתוך שיקולים של כסף או הנאת צפייה – את הרוח הספורטיבית.
לפנייה לכתב/ת 
