"זה המקום" של אהוד בנאי

"זה המקום", ספרו החדש של אהוד בנאי שראה אור בימים אלו, הוא ספר על חיפוש אחר מקום בעולם, מקום משלך, המקום של אהוד בנאי. בסיפורים המקובצים בו, המשלבים זיכרונות ופרוזה, אוטוביוגרפיה ובדיון, משרטט בנאי שורה של מסעות בנפש ובגוף, מסעות העוברים בטבריה, בגליל ובגבעתיים - ומגיעים עד כרתים, אמסטרדם וניו יורק. בנאי צועד תמיד בשבילים לא סלולים, בדרך אל האמת הפנימית החפה ממוסכמות ומדעות קדומות, בדרך אל המוזיקה האמונה והאהבה.

זהו ספרו השני של המוזיקאי והיוצר אהוד בנאי. ספרו הראשון "זוכר כמעט הכל" יצא לאור בהוצאת "כתר" ב-2001.

"זה המקום". עטיפת ספרו החדש של אהוד בנאי

גן העלייה השנייה

היו אלה ימי הביניים. אמצע שנות השבעים. בין לבין. גרתי בבית הורי ועבדתי בדואר גבעתיים. לא מכבר חזרתי מרחוק והתכוונתי לצאת שוב, והפעם לא אל מעבר לים, אלא כאן בארץ ישראל. המרחב הקדום והעכשווי קרא לי לצאת אליו, לחקור ולגלות אותו. משהו מסתתר באדמה הזאת וצריך להתחיל לחפור. יש באוויר מוסיקה שצריכה להישמע.

מדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים, כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח. לא בדקתי מחירי דירות או אפשרויות עבודה, חיפשתי משהו אחר לגמרי שעדיין לא היה לי ברור, כמו אברם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע ומחכה לסימן: זה המקום.

בינתיים הייתי מגיע בכל בוקר לסניף הדואר ברחוב הל"ה, יושב בחדר המיון הגדול ביחד עם עוד כעשרה דוורים, ממיין את המכתבים של האזור שלי, מכניס את המעטפות לתרמיל ויוצא לחלוקה ברחובות וייצמן, גורדון, בלוך. כל אנשי העיר ההולכים אנֶה ואנָה ברחובות נראו בטוחים בעצמם, יודעים בדיוק לאן הם הולכים, ואילו אני סחבתי את תיק המכתבים כנושא מטען מעיק, הולך כבד וכפוף, משפיל את המבט, רק שלא אתקל במישהו מוכר, שלא אצטרך להסביר שום דבר.

לא נורא, זה רק בינתיים, אמרתי לעצמי, עד שאחסוך קצת כסף ואצא מהעיר הרדומה והמשונה הזאת.

הייתי הולך בשבילים הצרים של גן העלייה השנייה, הגן הקסום של ילדותי, עם המדשאות הרחבות, הצמחייה העבותה והמפל היורד מראש הגבעה אל בריכת האבן דמוית הכינרת, ועכשיו יבש המפל ואין מים בבריכה, עיריית גבעתיים סגרה את הברז.

מראש הגבעה הייתי מביט אל העיר הגדולה הנמתחת עד פס הים הכחול, שנראתה לי מעולפת בחום, רדומה, עטופה באד מהביל. קולטי השמש שעל הגגות החזירו את קרני השמש השוקעת והבהבו.

יום אחד נתבקשתי לסייע לדוור שנאלץ לסיים את יום העבודה מוקדם, ולהוסיף למסלול שלי את רחוב הגלבוע שבשיפולי גבעת קוזלובסקי. וכך יצא שבשעת צהריים הגעתי אל המקום שבו הייתה חוות הפרחים של נוח נַפתוּלסקי הזקן, שאותו יצא לי לראות רק פעם אחת. כשהייתי ילד כבן אחת עשרה הגעתי אל המקום תוך כדי שיטוט אקראי, וראיתי אותו עומד ליד הגדר ומחזיק בידו פרח גדול.

הוא חייך אלי ואמר: "בוא ילד, בוא תראה איזה פרח יפה."

התקרבתי. הוא הושיט את ידו והראה לי פרח גדול לבן עם כתם צהוב במרכזו.

המבט בעיניו היה מלא אור. כמה שמחה הפרח הזה הסב לו. עם זקנו הלבן והארוך, עיני התכלת הרכות שלו ודיבורו השקט הוא נראה לי אז כקדוש. הבטתי בפרח, אבל מראה פניו משך אותי יותר. אמרתי לו שהפרח באמת יפה והמשכתי בדרכי.

לא ידעתי עליו דבר. מהיכן בא ומה סיפור חייו. לא ידעתי אז שהיה בודד, שלא נשא אישה ושלא היו לו ילדים. בדיעבד, אחרי שנים, הצטערתי שלא הלכתי אליו יותר. ודאי היה שמח לקראתי ומראה לי עוד פרחים מהחווה שלו.

את סיפור חייו של נוח נפתולסקי הכרתי רק כעבור שבע שנים, עם סיום התיכון, כשקיבלתי שי מהנהלת בית הספר את ספרו של שמעון קושניר "אנשי נבו - פרקי עלילה של אנשי העלייה השנייה".

פתחתי את הספר באי רצון, במחשבה שהוא ככל הנראה עוד ספר ציוני חינוכי ויבש, אבל להפתעתי מצאתי את עצמי מרותק לסיפור חייו המפותל של נוח נפתולסקי, שנפתח במילים: "מוזר ותימהוני היה נוח. שתקן התהלך בבית המבודד על הגבעה, כאילו אינו יודע לדבר, קשוב למתרחש מסביבו ובלבו".

הוא הגיע ב-1905 מערבות רוסיה לארץ ישראל, היה פועל חקלאי בפתח תקווה, רחובות, כפר אוּריה וסֶגֶ'רה. ביחד עם חבריו בן ציון ישראלי ומאיר רוטברג, שנקראו "שלישיית היחד", הגיע לחצר כינרת, משם נדד לירושלים, ושוב חזר לכינרת, ושוב עזב בגלל מחלת הקדחת. מעולם לא הצליח להתברג אל תוך אורח חיים שיתופי בקיבוץ או במושב עובדים, תמיד נשאר זאב בודד ומתבודד. לאחר שנות נדודים כיועץ חקלאי במקומות שונים בארץ הגיע למרכז בשנת 1924 וקנה כעשרה דונם אדמה בגבעות השוממות "בין בני ברק ויפו", במקום שבו תתפתח לימים העיר גבעתיים. כאן החליט להגשים את חלומו ולהקים חווה לגידול צמחים נדירים.

הוא התחיל לעבד את החלקה הגדולה, חפר תעלות, הניח צינורות מים ובנה מערכת השקיה, נטע עצי הדר ועצי פרי נוספים, והכין ערוגות לעריכת ניסיונות בגידול צמחים. לאחר מכן רכש עוד שני דונמים על גבעת הכורכר השוממה והפראית שהייתה סמוכה לחלקתו הגדולה: "הגבעה קסמה לנוח גם במראה הנוף, המתגלה לעין מאופק לאופק: במזרח - הרי יהודה, לדרום - כל מרחבי השטחים של בקעת אונו, לצפון כל שטחי אדמות השרון, ובמערב - מראה הים הגדול. בפסגת הגבעה," היה נוח חולם בנפשו, "אבנה לי בניין קטן ועליית קיר לימי זקנה, להתייחדות עם היקום."

עם קום המדינה מסר נוח בתום לבו את האדמה שלו לקרן הקיימת ולעיריית גבעתיים, ללא שום תמורה כספית, והשאיר לעצמו רק חלקה קטנה לצמחים הנדירים שגידל.

בימיו האחרונים גילה שהמוסדות שנתן להם את אדמתו עשו הון עתק כשמכרו את השטח לקבלנים, שבאו והקימו מסביבו בנייני שיכון גדולים ואפורים שסגרו עליו מכל עבר. הטרקטורים עלו על החווה הבוטנית שלו, רומסים בדרכם את הפרחים הנדירים, והוא, זקן המום וכואב, הסתובב בשטח, מנסה להציל מה שאפשר, פרח נדיר או פקעת.

ידידיו הקרובים של נוח, הזוג חיה ומאיר רוטברג, חלוצים, גיבורים לשעבר

של מפעל ההתיישבות, שכמו נוח נפלטו גם הם מהחיים השיתופיים, לא הביאו ילדים לעולם, לא עשו כסף. המדינה הוקמה ושעטה קדימה במהירות, והם נשארו מאחור, נשכחים מלב, ללא מקום לגור וללא פרנסה ראויה. מאיר רוטברג, האיש החזק שכונה "מלך המעדר", מייסד המשביר המרכזי, היה עכשיו איש זקן וחלש, חולה אנוש במחלת הפרקינסון. נוח בנה להם בית מגורים בחלקה שלו במדרון הגבעה.

מאיר רוטברג ונוח, גיבורי העלייה השנייה, מייסדי קבוצת כינרת, היו יוצאים לפנות ערב לשוטט בלי תכלית בשתיקה בגבעת הכורכר, נתמכים אחד בשני, עד שהלילה ירד וחיה באה וקראה להם לחזור הביתה.

מאז נבנו על מדרון הגבעה שיכונים ובתים משותפים לרוב, ובשיפוליה, במקום משתלת הפרחים, נבנה בניין שק"ם גדול ומרכז מסחרי.

האם כאן הוא גר, נוח נפתולסקי?

קטע זה, לקוח מהסיפור "גן העלייה השנייה", מתוך הספר "זה המקום" מאת אהוד בנאי. הוצאת כתר. 186 עמ'.