המערבונים האדומים: אינדיאנים? סוציאליסטים!
ארבעה מערבונים מתוצרת מזרח גרמניה מגיעים לסינמטקים. כאן, האינדיאנים הם הטובים ואנשי המערב הם אימפריאליסטים מושחתים. שמוליק דובדבני יצא למסע בין מזרחונים
כתבות מגזין נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
- האזרח קיין לאן? ניתוח דירוג Sight & Sound
- "חברים": יש ערימה של חבר'ה על הדסקטופ
- "קשת בענן": תחקיר המבצע של אלירן אליה
אמנם לא יידיש, אבל מערבונים פופולריים דוברי גרמנית היו גם היו. "מערבונים אדומים" כינו אותם, והיו מי שאף הדביקו להם את הכותרת "מערבוני כרוב חמוץ" (בהשראת "מערבוני הספגטי" האיטלקיים). ארבעה מהסרטים הנדירים הללו, שכמעט ולא נצפו במערב, יוקרנו החל ממחר (ג') בסינמטקים. הארבעה הם "בניה של הדובה הגדולה" (1966), "צ'ינגצ'גוק, הנחש הגדול" (1967), "אפאצ'ים" (1973) ו"הגשש" (1983).
צפו: קטע מתוך "בניה של הדובה הגדולה", המוקדם מבין ארבעת הסרטים
מדובר בסרטים מתוצרת מזרח גרמניה לשעבר, שהופקו בעיקר בשנות ה-60 וה-70. מרביתם צולמו ביוגוסלביה, בולגריה ומונגוליה, אשר שימשו תחליף משכנע למערב הפרוע. הכוכב הבלתי מעורער של "המערבונים האדומים" היה גויקו מיטיץ', ספורטאי סרבי שהופיע בתריסר מהם בתפקידי אינדיאנים (השחקן, יליד 1940, מוסיף להופיע גם היום בסדרות וסרטים גרמניים).
המעניין בארבעת המערבונים שיוקרנו בסינמטקים הוא ההיבט האידיאולוגי שלהם. להבדיל מהמערבון ההוליוודי הקלאסי, גיבוריהם אינם הלבנים אלא האינדיאנים. יתר על כן, האמריקנים מוצגים כאימפריאליסטים, מושחתים ובוגדניים המבקשים לדחוק את רגלי הילידים וגם טובחים בהם. על אף שפרספקטיבה זו הינה מובנת מאליה בהינתן הרקע ההיסטורי - שיאה של המלחמה הקרה - מערבונים אלה, אחרי הכל, הקדימו בכמה שנים את הראיה הרוויזיוניסטית שאפיינה את המערבון האמריקני בשנות ה-70 (ע"ע "איש קטן גדול" ו"חייל בכחול").
מזרח גרמניה לא היתה המקור היחיד לסרטים האלה. "מערבונים אדומים" הופקו גם בצ'כוסלובקיה ורומניה. בכולם, על כל פנים, ההזדהות היא עם האינדיאנים (ובמידה מסוימת - המכסיקנים), מקביליהם של הפועלים, בעוד האמריקנים נתפסים כנציגיו של הקפיטליזם המנצל והמנשל.
הצפייה בהם מעוררת עניין, בראש ובראשונה בזכות האופן שבו ז'אנר אמריקני מובהק מעוצב על פי אידיאולוגיה וראיה קומוניסטית. כמובן, לא היתה זו הפעם הראשונה שבה נדרשו גרמנים למערבון האמריקני. הסופר קרל מאי היה אחד מאלה שעיצבו, לפני למעלה ממאה שנה, את המיתוס של המערב הפרוע (אף שלא ביקר בו מעולם) ושל דמויות ספרותיות בלתי נשכחות כווינטו ו"יד הנפץ".
המוקדם מבין ארבעת הסרטים שיוצגו הוא "בניה של הדובה הגדולה", בבימויו של יוזף מאך, שהיה גם הסרט הראשון בכיכובו של מיטיץ', והצלחתו העצומה הובילה לביסוסו של הז'אנר. הסרט מתאר מאבק בין אינדיאנים בני שבט הסיו לבין הלבנים המבקשים לנשל אותם מאדמתם שבה התגלה מרבץ זהב. גיבורו, הצ'יף הצעיר טוקיי-איטו, שאביו נרצח בידי רד פוקס הלבן (אחרי שסירב לגלות את מקור הזהב), מוביל את מסע הנקמה השבטי והאישי.
מערבון אחר, "צ'ינגצ'גוק, הנחש הגדול" שביים ריכרד גרושופ, אף הוא בכיכובו של מיטיץ', מבוסס על אחד מסדרת ספרי "פוזמק העור" מאת ג'יימס פנימור קופר (מחברו של "אחרון המוהיקנים"). הסרט, שמתרחש על רקע המאבק בין הבריטים והצרפתים בקולוניות האמריקניות, מתאר את ניסיונותיהם של הבריטים לסכסך בין שני שבטים אינדיאנים שכל אחד מהם נאמן לצד אחר.
במרכזו אינדיאני היוצא להציל את אשתו שנחטפה על ידי אנשי שבט עוין, כשהוא מלווה בחברו הלבן. הסרט נפתח בקריינות דידקטית המתייחסת לתלות הכלכלית שכפה הקולוניאליזם המערבי על הילידים ומציגם, אגב כך, כאנשים תמימים שהבריטים משסים אותם אלה באלה. נאמן לרוח הדידקטית שאפיינה את הקולנוע המזרח גרמני, גם סרט זה עמוס דמויות מוקצנות והצהרות מפורשות המובאות באופן בומבסטי וארכאי, למשל בכל הנוגע ליחסם הגזעני של המתיישבים הלבנים לאינדיאנים.
מי שמצפים לפרצי צחוק נוסח מונטי פייטון, עשויים להתאכזב. יש אמנם משהו משעשע בשחקנים אירופאים צבועי פנים החותמים, מפעם לפעם, את דבריהם בקריאת "האו!" המסורתית, אך עולם הדימויים של הסרטים הללו עשיר באכזריות גרפית (בסרט "אפאצ'ים" שביים גוטפריד קולדיץ, מבצעים שכירי חרב אמריקנים טבח המוני באינדיאנים), והאידיליה של הכפרים האינדיאנים מייצגת, ברצינות גמורה, את האוטופיה הסוציאליסטית.
"המערבונים האדומים" זכו להצלחה גדולה במולדתם. הסרטים שהופקו בקולנוע המזרח גרמני לפניהם אופיינו בתכנים פוליטיים דידקטיים (שלא ממש קסמו
לקהל הצופים), או שנאסרו להקרנה משום שלא תאמו את הקו השלטוני הסוציאליסטי. הפנייה אל המערבון לא רק היתה בבחינת הכרח כלכלי אלא גם, ובעיקר, הזדמנות להפיץ תעמולה אנטי-אמריקנית ואידיאלים סוציאליסטיים.
תיאורם האידילי של האינדיאנים בכל ארבעת הסרטים נענה אמנם לדימוי הקולוניאליסטי בפני עצמו, והבעייתי, של "הפרא האציל". הסרטים אף נראים כיום מיושנים מאוד בכל הנוגע למחשבה הקולנועית שמאחוריהם. ועם זאת, הקרנתם מספקת הזדמנות נדירה להיחשף לאחד מגלגוליו המרתקים של ז'אנר המערבון, ועם ניסיון להתמודד מול האמריקנים באמצעות עולם הדימויים שיצר הקולנוע שלהם עצמם.
