שירה: "משהו מן המיתולוגי"

לאחר עיון ביומניו של מוצארט

חַגִּית שֶׁלִּי, הַלֹּא מֵאָז וּמֵעוֹלָם הָיָה בְּךָ מַשֶּׁהוּ מִן הַמִּיתוֹלוֹגִי. וְהֵן חוֹקְרֵי סִפְרוּת אֲחָדִים, כְּבָר אָמְרוּ זֹאת (יִתָּכֵן כִּי לִפְנֵי). וְאַת הַלֹּא יָדַעְתְּ (כֵּיצַד הָיָה זֶה שֶׁאָמַר פִילוֹסוֹף אֶחָד; כֻּלָּם רוֹקְדִים בַּמַּעְגָּל, אַךְ הָאֶמְצַע יוֹדֵעַ אֶת הַסּוֹד). אַת יָדַעְתְּ. רְכָבִים נִשְׁמָעִים מִחוּץ לְחַלּוֹנִי. גְּבָרִים יוֹצְאִים לְעָמַל יוֹמָם. פְּנֵיהֶם מְהוּהִים. הַשֶּׁמֶשׁ חִוֶּרֶת מִמַּעַל. לָהּ מַרְאֶה סוּרֵאָלִיסְטִי מְעַט, כְּמַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אוּלַי זוֹ הַשָּׁעָה, אֲנִי אוֹמֵר אֵל עַצְמִי בַּחֶדֶר. אוּלַי עִיַּנְתִּי יֶתֶר-עַל-הַמִּדָּה בִּסְפָרָיו שֶׁל נוֹבָאלִיס. אוּלַי מוֹתָהּ הַמַּכְאִיב שֶׁל אֲרוּסָתוֹ, הוּא הַמַּשְׁפִּיעַ עֲלֵי כָּעֵת. סוּפִּי הָיָה שְׁמָהּ, כֵּן. אִילָנָהּ הָמֵרְמָן תִּרְגְּמָה אֶת דְּבָרָיו לְהַפְלִיא. מַשֶּׁהוּ בַּדִּיקְצְיָה זוֹרֵם שָׂם בְּאֹפֶן פִּלְאִי מַמָּשׁ, נָהִיר מְאֹד. מַה מּוּזָר, אַךְ אֲנִי חָשׁ עַצְמִי כְּאוֹתוֹ אֻמְלָל עַתָּה. כְּאֶחָד אֲשֶׁר עֲתִידוֹ הָיָה בְּיָדָיו, וְנִשְׁמַט. הִתְפּוֹגֵג כַּחֲלוֹם. אַךְ-אָמְנָם, אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָדוּן בְּכָךְ עַתָּה. אֵין זֶה מֵעִנְיָנִי כָּעֵת. עַתָּה הַיֹּפִי הוּא הַנּוֹתָר. יְפִי הַזִּכָּרוֹן, הַהַכָּרָה הַהוֹלֶכֶת וְנָמוֹגָה. הַנְּמוֹגָה לְאַט. מַה מְּאֻשָּׁרִים שֶׁהָיִינוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא. רוּחַ קַלִּילָה נָשְׁבָה מִן הֵחַלּוֹן, מְעַמְעֶמֶת אֶת תְּאוּרַת הַנֵּרוֹת הַזְּהוּבִים אֲשֶׁר בַּחֶדֶר. יָרֵחַ נוּגֶה – כָּזֶה אֲשֶׁר לִפְנֵי אַךְ שְׁעָתַיִם תְּמִימוֹת תָּלוּי הָיָה בְּחַלּוֹנִי, כִּמְעַט אָדֹם – הָיָה צוֹבֵעַ אֶת קַוֵּי גּוּפָה הַמְּהֻדָּר, הַשָּׁחֹם קִמְעָה. פֹּה וְשָׂם, אַף קָרְאָה מִשִּׁירֶיהָ לֵפָּנַי. דְּבָרִים נוֹאָשִׁים נֶאֶמְרוּ, כַּבִּירִים מְאֹד. אַחֲרֵי-כֵּן הַתְנָיַת אֲהָבִים. אֲנָקוֹת שֶׁל אֹשֶׁר וְחֶסֶד, לְחִישׁוֹת עַל-אוֹדוֹת הָאָדָם וְסִבְלוֹתָיו. וְאַף כִּי לָךְ עַתָּה יַלְדָּה וְאַתְּ מְאֻשֶּׁרֶת בְּחַיַּיִךְ, וְאַף כִּי לְמַעְלָה מֵעָשׂוֹר הֵנָּה חָלַף לוֹ, הֲרֵי אֵילוּ אָכֵן נֹהַג הָיִיתִי בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה, הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים יְכוֹלִים הָיוּ לִהְיוֹת אַחֶרֶת. מְאֻחָר יוֹתֵר, בְּפָסְעֵנוּ בָּעֲזוּבָה אֲשֶׁר בְּחוֹף הַיָּם, בִּשְׁעַת הָעֶרֶב, נוֹשְׂאִים עֵינֵנוּ לְרָצֵי-הַגַּלִּים, שִׁכּוֹרִים מִן הַיֹּפִי וְהָעֱנוּת, שְׁרוּיִים בְּמַצָּב מְיֻחָד שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת, אַף שִׁירָה כָּתַבְנוּ יַחְדָּו. וְהִנֵּה אֲנִי, אֵינִי נוֹהֵג לַעֲשׂוֹת כֵּן. מַעֲשִׂים מֵאֵין אֵלֶּה תָּמִיד הָיוּ גְּרוֹטֶסְקִיִּים בְּעֵינַי. "מְשׁוֹרֵר עִבְרִי שֶׁכְּמוֹתְךָ יְחֶזְקֵאל, מַדּוּעַ יִרְצֶה לִכְתֹּב עִמִּי שִׁיר...?", שְׁאֵלַת. אַךְ אֲנִי רָצִיתִי. וְאַף אִם הִשְׁתַּטֵּיתִי לְפָנַיִךְ בִּמְעַט, בִּפְנֵי בְּנֵי -הָ אֱנוֹשׁ הַמּוּעָטִים אֲשֶׁר הָיוּ בִּסְבִיבוֹתֵינוּ, הֲרֵי שֶׁאֵינִי נוֹטֵר לְעַצְמִי עַל כָּךְ, שֶׁכֵּן נִשְׁמָתִי הִיא שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה שָׂם, בֵּין כַּפּוֹת יָדַיִךְ הַקְּטַנְטַנּוֹת. וְאָז, בְּעוֹדָךְ פּוֹשֶׁטֶת שִׂמְלָתֵךְ הַשְּׁחֹרָה וְאַךְ שְׂעָרֵךְ כְּסוּת לְגוּפֵךְ, הִפְצַרְתְּ בִּי לְהִכָּנֵס עִמָּךְ הַמָיימַה.

"אֵינִי עוֹד נִכְלֶמֶת מִפָּנֶיךָ יְחֶזְקֵאל כִּי אַתָּה רוֹאֶה דַּרְכִּי כְּמוֹ מַיִם". מַיִם. מַלְכֻיּוֹת מָרוֹת. יְצוּרִים אַמְפִיבִּיִּים (אֲנַחְנוּ ). כָּל אוֹתָם מִזְמוֹרִים חַסְרֵי שַׁחַר וּפְסָגוֹת שֶׁל דְּרָמָה אַכְזָרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים אֵין בָּהּ. אִלּוּ הָיָה עָלַי לְתַמְצֵת אֶת שֶׁהָיָה מֵאָז, אֲזַי כּוֹתֵב הָיִיתִי זֹאת כָּךְ; כּוֹתֵב הָיִיתִי כִּי דַּי לִי הַחֵשֶׁק בְּאַהֲבַת הַבְּשָׂרִים. הַתֵּאוֹלוֹגְיָה. וֹולְפְּגַנג בַּלֵּילוֹת, בַּעֲלִיַּת-הַגַּג, בַּקֹּר. יְשַׁעְיָהוּ לֵיבּוֹבִיץ', "מַה שֶּׁלְּמַעְלָה וּמַה שֶּׁלְּמַטָּה". בָּרוּךְ שְּׁפִינוֹזָה בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם, "אֶתִיקָה", בְּגַנִּים צִבּוּרִיִּים. בְּכָל אֵלוֹ אֵין אַף לֹא קֻרְטוֹב מִן הַנֹּחַם, מִן הַחוּם. עַתָּה, בְּעוֹד אֲנִי צוֹפֶה אֵל הַחוּץ, אֵל הָעוֹלָם הַהוֹלֵךְ וּפוֹשֵׁט צוּרָה לְמוּלִי,

עוֹלֶה בְּדַעֲתִי כִּי אָכֵן הֵיטִיב הֶחָכָם לֶאֱמֹר, כִּי "חַכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה". הַלֹּא כָּל הַלָּלוּ אֵינָם אֶלָּא נֶחָמוֹת עֲלוּבוֹת, פְּרוּטוֹת קַטְנוּת אֵל מוּל צַעַר הַהֲוָיָה, אֵל מוּל אוֹתָהּ עֱנוּת חַסְרַת פֵּשֶׁר וְשָׂמָה קִיּוּם. מַה זֹּאת שֶׁאֲנִי חָשׁ ? דָּבָר מַה הוֹלֵךְ וְקָמֵל בִּי מִזֶּה יָמִים אֲחָדִים כְּבָר. אוּלַי בְּשֶׁל מִרְדָּפַי אַחַר הַמָּמוֹן לְצָרְכֵי הִתְקַיְּמוּתִי. אוּלַי הַקִּילוֹגְרָמִים הָאֲחָדִים שֶׁהִשַּׁלְתִּי בַּשָּׁבוּעוֹת הָאַחֲרוֹנִים. לֹא, אֵין זֶה זֶה. זֶהוּ מַשֶּׁהוּ כַּבִּיר מִכָּךְ, מֶטָפִיזִי הַרְבֵּה יוֹתֵר. אֲנִי חָשׁ אֶת אוֹתָהּ הַקְּמִילָה מִדֵּי רֶגַע. אֶת הַחַיִּים הַזּוֹלְגִים מִדֵּי שְׁנִיָּה. אוּלַי זוֹהִי נִשְׁמָתִי הַמְּבַקֶּשֶׁת לְנַתֵּק עָצְמָה מִן הַגּוּף.

כַּמָּה זְמַן זֶה כְּבָר נִמְשַׁךְ ? חָמֵשׁ-עֲשָׂרָה דַּקּוֹת. שְׁעָתַיִם תְּמִימוּת. אֶלֶף שָׁנָה?

בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לָדַעַת.

יחזקאל נפשי הוא משורר ומתרגם משירה אנגלית והודית לעברית. זוכה פרס "אייזנברג" ועורך ראשי לתערוכות "שיח-משוררים". בעל פינה להקראת שירה מדי יום שני, ברדיו "קול הקמפוס" 106 fm. רומן ראשון פרי עטו יראה אור בקרוב בהוצאת "אגם".