המחיר הכבד שנשלם על טעות באיראן

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הבהיר בשבוע שעבר שאת ההחלטה אם להפציץ באיראן יקבל הדרג המדיני ואת ההפצצה יבצע הדרג המבצע. על כך הוסיף בשיחות עם גורמים שונים כי אם תהיה ועדת חקירה בסופו של דבר, הוא יהיה האחראי.

קשה להתווכח עם אמירות כאלה. נתניהו הולך בעניין זה בעקבות הנשיא טרומן, שהציב על שולחנו שלט מתכת שאמר: "האחריות נעצרת כאן". אבל דווקא מכיוון שנתניהו הבהיר בצורה כה ברורה שהאחריות מוטלת עליו, יש מקום לשאול עד כמה הוא אכן אחראי. אחת הדרכים לבדוק זאת היא מהו הניסיון ההיסטורי שעליו הוא נסמך בבואו לקבל הכרעה כה דרמטית והרת גורל. נתניהו עצמו לא מסתיר מהו לקח זה: גרמניה הנאצית, צ'כוסלובקיה שנבגדה על-ידי בריטניה וצרפת, יהודים חסרי מגן, ובנות הברית שאינן מוכנות להפציץ את אושוויץ ולעצור את מכונת ההשמדה. זו אנלוגיה ידועה שרבים עשו בה שימוש. הם טעו תמיד. אף מדינה מאז 1945 לא הצמיחה את עוצמותיה הנוראות של גרמניה הנאצית. וגם שליטים אכזרים שביצעו טבח עם לא השתוו בשטניותם להיטלר.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

המפמ"ר שפוטר ובגדי המלך החדשים / אריאנה מלמד

מחוברים לכיבוש / ורדית שלפי

כך גם במקרה האיראני: איראן היא מעצמה דרג ב', פגיעה לענישה כלכלית וצבאית. מנהיגיה הוכיחו עד היום, בניגוד גמור להיטלר שהיה מהמר כפייתי, זהירות רבה בניהול מדיניות החוץ. העולם, בעיקר ארה"ב, למד רבות מאז שנטש את צ'כוסלובקיה ולא הפציץ את אושוויץ. הוא פועל באינטנסיביות גוברת לעצירת איראן בעיקר משיקולים הנוגעים לאינטרסים האסטרטגיים שלו, ורוב אנשי המקצוע סבורים שיש לתת למהלכים זמן להבשיל. והעיקר, בניגוד לקורבנות השואה חסרי המגן, ישראל היא אחת המדינות החזקות בעולם ולרשותה לא רק עוצמה קונבנציונלית אדירה אלא גם כושר הרתעה גרעיני מרשים.

נתניהו, בנו של היסטוריון חשוב, לא השכיל עד היום לאמץ אנלוגיות היסטוריות רלבנטיות יותר למצב בו אנו נמצאים. אבל לקחים כאלה, דווקא מההיסטוריה הישראלית, קיימים בשפע ומצביעים על מסקנה אחת מרכזית: שימוש זהיר ולא נמהר בכוח סייע לביצור ביטחונה של ישראל. שימוש בלתי זהיר בכוח, פגע בסופו של דבר בביטחונה.

הנה כמה דוגמאות:

במשבר שקדם למלחמת ששת הימים עמד ראש הממשלה לוי אשכול בפני לחצים כבדים של חברי המטכ"ל שקבעו שכל יום שעובר מבלי שישראל יוצאת למלחמה מאפשר לצבא המצרי להיערך טוב יותר בסיני ויגדיל את אבידות צה"ל. אשכול חשב שיש להיענות לדרישות האמריקניות לנצור את האש כדי שבמלחמה עצמה ארה"ב תעמוד לימין ישראל. בסופו של דבר ארה"ב נתנה את האור הירוק המהבהב. הניצחון היה אדיר וחרף נבואות הזעם של האלופים הצבא המצרי הובס בקלות יחסית. איפוקו של אשכול בזמן המשבר תרם משמעותית לנכונות האמריקנית שלא ללחוץ על ישראל להחזיר את השטחים שכבשה ללא הסדר שלום. במלחמת המפרץ ב-1991 עמד ראש הממשלה יצחק שמיר בפני לחצים דומים וידע גם הוא להתאפק. גם הפעם השתלם האיפוק.

לעומת זאת, במלחמת לבנון הראשונה לא הסתפקו בגין, שרון ורפול בסילוק המחבלים למרחק 40 קילומטר מגבול הצפון וסיבכו את ישראל באחת המלחמות המיותרות ביותר בהיסטוריה שלנו. מלחמת לבנון השנייה סיפקה לקח דומה. אם ישראל הייתה מפסיקה את האש אחרי כשלושה ימי לחימה היא הייתה נותרת עם הישג מרשים: פגיעה קשה בחיזבאללה כמעט ללא אבידות ישראליות. לא פעלנו כך והסוף ידוע.

קשה לדעת אם נתניהו הפנים בצורה כלשהי לקחים מאירועים היסטוריים אלה ואם הוא עושה בהם שימוש כאשר הוא חושב על מהלכיו מול איראן. סביר להניח שלא. תודעת השואה כל כך חזקה בקרבו ובקרבנו עד שאינה מותירה מקום ללקחים אחרים, פחות דרמטיים אך יותר רלבנטיים.

מחיר הטעות האפשרית הוא כבד, כמעט ללא נשוא. נתניהו אמנם יודע יפה להצהיר שאם תהיה ועדת חקירה הוא ייקח על עצמו את האחריות אבל למאות ולאלפים שעלולים להיפגע במהלך המלחמה שהוא מטיף לה, האחריות הזו (כלומר הוא יוותר על תפקידו ויילך לעשות לביתו) לא תעזור הרבה.

חמור מכך, מכיוון שלדעת רוב אנשי המקצוע מכה ישראלית עצמאית תאפשר לאיראן לנוע מהר יותר ועם פחות מכשולים לעבר הפצצה, התוצאה הסופית של המלחמה הזו תהיה פצצה איראנית עם שאיפה אדירה לנקום בישראל על שעשתה. איראן כבר הוכיחה במלחמתה עם עיראק שהיא מוכנה לשלם מחיר כבד, של מאות אלפי הרוגים, כדי לנקום במי שתקף אותה. האירוניה הטרגית של ההיסטוריה תהיה אם זכרון השואה ידחוף להפצצה וההפצצה תציב בסופו של דבר איום קיומי על ישראל.

פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il