"הר החול": האפור היום אפור מאוד

ספרות אירופית שממשיכה להתעסק במלחמת העולם השנייה, כנראה תמשיך להיכתב עד שהשמש תיכבה. זו מלחמה שחלק מהמטען הטראומטי שלה ממשיך לזרום בנהרות של היבשת, לנשב באוויר, ולהיכנס לקוד הגנטי של כל אירופי. מתברר שיש עוד סיפורים לספר, עוד זוויות להאיר. אבל אולי הגענו למן עוד מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת (כמו למשל שהוצאות לא מוציאות קבצי סיפורים קצרים כי הקהל לא קונה, והקהל לא קונה קבצי סיפורים קצרים כי הוצאות לא מוציאות), עגל שאולי לא רוצה לינוק, אבל רגיל לינוק, ופרה שמניקה בעיקר חלב בטעם מלחמת העולם השנייה, כי אמרו לה שזה מה שהשוק הבינלאומי מחפש.

"הר החול" מספר סיפורה של תקופה דרך שלושה דורות של נשים פולניות; זופיה שחוותה את המלחמה על בשרה, יאדז'יה שמנסה למצוא את דרכה הבורגנית הסיזפית בימי המשטר הקומוניסטי ודומיניקה שבזכות כישרון מולד למתמטיקה ואיזה רוח נעורים שמפעמת בה, מצליחה לפרוש כנפיים ולעוף קצת מעל כל האפור הזה

"הר החול". שלוש דורות בפולין (עטיפת הספר)

מה שמכונן את הרומן, הלכה למעשה, היא מלחמת העולם השנייה. והוא עוד סיפור שלא מספק לקורא שום תובנות חדשות, אמירות או גילויים על התקופה שאחרי המלחמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחייה של משפחה פולנית ממקום קטן, חוץ מהעובדה שהיה קשה, הרי ברור שהיה קשה, ולמי לא היה קשה?

פולנים נאלצו לבנות את חייהם מחדש, ולהתנייד בדרכים לא דרכים, לנסות להטיל עוגן בתוך עיי חרבות יבשתיים, להתמודד עם רוחות רפאים גרמניות, ולחלום על מציאות טובה יותר, בה יוכלו להגשים את מאווייהם הבורגניים. כאמור, אין ברומן זווית חדשה או רעננה, אבל אולי המלחמה היא בעצם לא העיקר, היא יכולה לשמש גם כרקע תקופתי, או אפילו כאמתלה עבור סיפור שיש חובה לספר אותו.

אמת או חובה

אבל האם היה חובה לספר את "הר החול"? זו שאלה חמקמקה, כי יואנה באטור היא פצצה של כישרון כתיבה. השפה שלה פועמת בקצב מסחרר, עם דימויים נוטפי רוטב, ומטאפורות שותתות שומן חזיר. הכוח הייחודי שלה הוא בלייצר אווירה. באטור מייצרת אווירה חזקה, אותנטית, שאפשר להריח אותה בכל העת מתוך נקניק דם או דג מלוח בשמנת, שאפשר לטעום אותה דרך הקירות המתקלפים של השיכון, דרך המים הזורמים בביוב, דרך המראה המדכדך של האנשים, דרך גבעת החול שעומדת נצחית בשכונה.

אבל באטור כנראה התאהבה בכישרון והחליטה שהוא הדבר החשוב ביותר: לנסות להרשים ולבדר בכל מילה, בכל פסקה, בכל פרק; לכתוב אותה בצורה הכי תוססת, קצבית ופיגורטיבית. כל השאר יוכפף לפיו, הפואטיקה תהיה שרביט המנצח, כלי הנגינה יוותרו כפופים ומובסים.

ברגעים מסוימים מאטור מזכירה את גבריאל גרסיה מארקס, בתיאור העיירה ולבז'יך כמו תשליל מרוקן סרוטונין של מקונדו, אבל הרגעים האלה נגמרים, ובמקומם לא מגיעים רגעים אחרים, מפצים, משלימים, של תיאורים דרמטיים, של איזשהו תהליך ספרותי שאפשר להיאחז בו, לנעוץ בו שיניים. לאקרובטיקה לשונית יש תוחלת חיים קצרה. למעשה, היא כמו טרמפולינה, היא מעיפה אותך באוויר, מסחררת אותך במקצת במובן החיובי, אבל לא מקדמת אותך לשום מקום.

כל הדמויות בספר הזה שלמות וחתומות, אמנם עסיסיות ושומניות, אבל לא מתפתחות

אפילו מילימטר. אין להן תנודתיות של אופי. ככה הגיחו, ככה יתאיידו, במעין השלמה טרגית מדכדכת. החיים שלהם קשים ברמה הגדולה הכוללת, בגלל, כמובן, חוסר אפשרות למוביליות חברתית. אבל זה לא מספיק, ובאטור לא מתאפקת וגורמת להן לסבול בדרכים פחות גרנדיוזיות וסוציאליות. הן מאבדות שיניים, עוברות לידות מהגיהינום, נתקלות בקירות. כל סבל שאפשר לסדר להן. עד שמהרומן עולה תחושה שמדובר באיזה סיטקום רחב יריעה. 

כל המשפחות הפולניות אומללות. כל אחת לפי דרכה, כולן לפי אותה דרך. יש מבחן מאוד פשוט, כמעט אלמנטרי לגבי דמויות, יהיו אלו סכיזואידיות ופלקטיות ככל שיהיו; אם לא מעניין אותנו כקוראים יותר מדי מה יקרה להן בפרק הבא, ואנו חשים שבנקל היינו יכולים לדפדף עשרות עמודים - כנראה שהסופר או הסופרת נכשלו, וזה בדיוק מה שקורה ב"הר החול". 

"הר החול", מאת יואנה באטור. מפולנית: עילי הלפרן. הוצאת כתר, 357 עמ'.