המפתח לתקשורת זוגית: תשאירו את זה פשוט

לאדם יש בחירה: או שהוא לוקח אחריות על מה שהוא אומר או שהוא לוקח אחריות על מה שהוא שומע. אדם לא יכול לומר מה שהוא רוצה וגם לשמוע מה שהוא רוצה, הוא לא יכול לומר ביקורת משפילה לאשתו, ובאותו הזמן גם לצפות שהיא תרעיף עליו הערכה ואהדה. הוא יכול לבחור ולומר ביקורת עוקצנית ופוגעת אך שיזכור שיש לזה מחיר - לשמוע את אותו סגנון בחזרה.

עוד בנושא:

8 דרכים לנהל דיון כלכלי בריא עם בן/בת הזוג

עצרו לרגע, יש דרכים לתקשורת בלי לריב

פג ואל באנדי או מארג' והומר: איזה זוג אתם?

אם אני מדבר עם בן הזוג והוא לא מבין אותי, הכי קל זה לומר ש"הוא לא מבין על מה מדברים אתו", ואפשר גם לומר את זה בטון גבוה וזה נשמע מרשים אפילו יותר, אבל האמת היא שההפך הוא הנכון, ואנשים לא שמים לב לזה - הדובר הוא האקטיבי והשומע הוא הפאסיבי.

רק 10% מהמסר תלוי בתוכן עצמו

אם אנחנו רוצים שהשומע יקשיב בואו וניקח אחריות על המילים שלנו, נאמר אותם בצורה נעימה ועדינה ולא בצורה תוקפנית ומאשימה. נוסיף לכך שכיום מחקרים מראים שמתוך 100% מסר שאנחנו מנסים להעביר לזולת, 60% תלויים בהבעות הפנים ותנועות הגוף ו-30% בטון הדיבור.

למעשה, רק 10% בתוכן עצמו, כך שיכול להיות שאחד מבני הזוג יאמר משהו שהתוכן שלו ברור, אך בטון הדיבור שלו או בהבעות הפנים זה יישמע עוקצני ופוגעני הרבה יותר.

אחד המפתחות החשובים ליצירת דיאלוג בו שני בני הזוג מדברים האחד עם השני, הוא לדבר בקיצור ובעיקר לעניין. זה נעשה כשמדברים בשפת האני: "מה אני מרגיש", "מה אני חושב", "מה אני רוצה".

אז במקום לומר: "אתה אדם לא אחראי, אתה מאחר ואתה לא מודיע מראש", עדיף לומר: "כשאתה לא מגיע בזמן אני חושבת שאני פחות חשובה, מה שמקשה עליי אח"כ להתנהל כמו שצריך במערכת הזוגית וגם עם הילדים". שמתם לב להבדל בשני המשפטים?

המטרה היא להעביר את המסר "שקשה לי עם האיחורים שלך", אבל במסר הראשון זה מלווה בהרבה פרשנויות אחרות, לדוגמה: "אתה לא אחראי" או "אתה לא יכול לחיות בחברה". במסר השני האשה מדברת רק על הצורך שלה, מבלי להעליב או לפגוע.

היא מתארת איך שהיא רואה וחווה את האיחורים של בעלה, אח"כ היא מתארת את התחושות שלה, ובצורה עדינה היא מספרת גם על איך זה משפיע על ההתנהלות שלה ביום-יום. היא לא מדברת עליו אלא רק על עצמה. ההבדל הוא עצום כי כך קל יותר לבן הזוג לשמוע את הדברים, והוא לא רק יסתפק בהבנה אלא גם בהפנמה של המשמעויות.

תרגישו, אל תאשימו

לפעמים אנשים אומרים לי: "אני מדבר רק על עצמי וזה לא עובד". כשאני מבקש שיתנו לי דוגמאות, אני מקבל הסברים כמו: "אמרתי לאשתי שחשוב לי חינוך הילדים ואני מרגיש שהיא לא רואה מספיק רחוק מה יהיה עם שיטת החינוך שלה". אותו אדם מאמין שהוא דיבר רק על עצמו בגלל שהוא השתמש במילים "אני מרגיש", בה בשעה שבהמשך המשפט הוא מאשים את זוגתו - "את לא רואה מספיק רחוק".

צמד המילים "אני מרגיש" אינן מילות קסם, הן חלק מגישה, שמדברת עלי ועל הצורך שלי. זו גישה שיוצאת מתוך נקודת הנחה שאין אינטרס רע לבן או בת הזוג שלנו, ופשוט מעולם לא הבהרנו את המסר שלנו כמו שרצינו שהוא יעבור. אם נעביר את המסרים שלנו בצורה פשוטה יותר, יהיה לשותף שלנו קל יותר לשמוע אותם.

בשביל שהמסר שלנו יהיה מובן, אנחנו חייבים לוותר על התלונה שבמסר. כשהיינו תינוקות התרגלנו לבכות כדי לקבל את מה שביקשנו, דבר שחיזק אצלנו את הנטייה להתלונן.

ולמרות שמבחינה הגיונית, אנחנו מבינים שזה לא עובד ככה בחברה בוגרת, בכל זאת יש בנו חלק "ילדותי", שבעיקר בא לידי ביטוי בזוגיות שלנו, ולא פעם מבקש לתת ביטוי לאותו "ילד קטן" שעדיין חי בתוכנו. זה יכול להיות נחמד מידי פעם, אבל אם רוב השיחות מתנהלות כך, הדיאלוג הרציני לא יכול להתקדם.

הילד שבתוכי

מאוד יכול להיות שאותו מתלונן לא שם לב שבכול המערכות החברתיות הוא מתנהג כמו אדם תרבותי, בוגר ואמפתי, ושמתוך כוונה לא מודעת לרפא את פצעי הילדות שלו, דווקא עם בת הזוג שלו הוא ייתן ביטוי "לילד שבו", וידבר בסגנון שונה ממה שהוא מדבר עם החברה. האמרות הללו מושתתות על מניפולציה רגשית, וגם אם בן הזוג יבין את המסר - שיטה כזאת תוכל לעבוד רק פעם-פעמיים עד שגם היא תהפוך לחלק מהשגרה והשפעתה תתפוגג.

הייתה אצלי אשה פעם בטיפול שאמרה לי "אפילו כשאני בוכה בן הזוג שלי כבר לא מתרגש. הוא כל כך אטום שאפילו זה לא נוגע בו". שאלתי אותה האם בעבר הוא התרגש מזה, והיא ענתה שכן. שאלתי אותה: האם זו הייתה אחת מהכוונות של הבכי? וגם על שאלתי זו, השיבה האשה בחיוב.

חבל מאד, כי בכי נועד לבטא כאב ותסכול או כל תחושה אחרת, אבל הבכי לא נועד בשביל להשפיע על אנשים. על אנשים משפיעים בדרך שמתמקדת במסר ובצורך, ולא בכל מיני דרכים עוקפות, מרגשות ככל שיהיו.

בהצלחה!

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים  

הרב ד"ר אייל אונגר, מתמחה בתחום ייעוץ נישואין ומשפחה.