משחקי שלטון: על הרומן "אמריקה אמריקה"
את רומן ההתבגרות הפוליטי "אמריקה אמריקה" מוביל גיבור שמאבד את תמימותו, באופן האוניברסלי והמזכך ביותר. אך הסיפור המסקרן נאיבי מדי אל מול הפרשיות המתחוללות בו
לרומנים של התבגרות, או בשמם המהוקצע-מכובס יותר "רומני חניכה", יש בדרך כלל אסופה של כללים שהסופר רואה את עצמו חייב, במודע או שלא במודע, להישמע לרובם. הכלל הראשון הוא שהסופר בדרך כלל חייב להכניס לשם סיפור אהבה גדול - ואם אפשר שיסתיים במפח נפש, שהגיבור כמו כוכב יקרוס תחת הכבידה של עצמו, ומיד לאחר מכן יקומו יסודות המימן וההליום שיגדירו את נפשו הבוגרת יותר, "החנוכה".
- עמיחי שלו על "הנשים"
- הרוזן ממונטה כריסטו בתרגום חדש
- אריאנה מלמד נפרדת בחיוך מנורה אפרון
הכלל הגדול השני הוא המהות - הרומנים הללו מוצלחים במיוחד כשהם מצליחים לתפוס גיבור וגיבורה רגע לפני שדלת המציאות נסגרת על התום של חייהם, רגע לפני ההבשלה, ההתפכחות. כך סיפור התבגרות שקורה בבנגלדש מצליח לגעת בלבבות של סקנדינבים וההיפך. אותו "תום", אותו "איבוד של תום", יש בו משהו כה אוניברסלי וחמקמק, וגם מעט מדכדך,
אך מזכך.
לצד הכללים, ישנם גם אי אילו מאפיינים סביבתיים או מאפייני דמות, כמו העובדה שהעולם לא לגמרי מבין את הגיבור, ואם אפשר שאחד ההורים שלו ימות מוות טבעי או לא טבעי, זה עדיף.
איתן קיינין כתב מעין רומן התבגרות והתפכחות פוליטי. למעשה, חלק מתהליך ההתבגרות או החניכה של הגיבור קורי סיפטר, הוא אובדן התום בכל הנוגע לפוליטיקה האמריקנית. הגיבור מתחיל לעבוד אצל איש עסקים, שהוא פטרון של סנטור שירוץ מתישהו לנשיאות בראשות המפלגה הדמוקרטית (הכל מתרחש בשנות ה-70, השנים "העליזות" של ריצ'רד ניקסון).
טאבולה ראסה
סיפטר נכנס לתוך העולם הזה כלוח חלק, כמעין דמות בעלת חכמת חיים בסיסית, אבל בלי שום מטען אינטלקטואלי. תוך כדי שהוא קורא ולומד ומתבגר, הוא נכנס יותר לעומק ולעובי המשפחה, ועוזר עוד יותר לאותו מועמד. בכל מקרה, אותה "שריטה", אותה התפכחות מרירה, מתרחשת עקב פרשייה בה הסנטור מעורב, שגורמת לכל המקורבים לנסות להסתיר את האמת. כך שמגיע הרגע בו קורי סיפטר מבין שהעולם הוא הרבה יותר מורכב ממה שחשב, שאין דיכוטומיה מוחלטת בין טוב לרע, שהכל אפור ומעיק ותובעני - ושהוא חייב להבין היכן הוא עומד.
סך הכל, קיינין כתב רומן מבדר, מסקרן ועשוי היטב (והמתרגם הצליח להעביר אותו בצורה קצבית, מהוקצעת, ללא כל מהמורות), אך לא מעבר לכך. הרומן מחולק בין נקודת המבט המחולקת בין קורי סיפטר הנער ובין קורי סיפטר העיתונאי, המבוגר לפעמים, והחלוקה הזו מעט מכבידה. העיתונאי המבוגר, מלבד תפקידו כמספר, לא ממש מוסיף על הסיפור הגדול. אולי הוא אפילו מפריע לאותו "סיפור חניכה" להיות קצבי וממוקד יותר.
כך גם עוד התעסקויות עם מי מהדמויות כמו הוריו של סיפטר והמתרגלת הצעירה - כולן קולות רקע חביבים שעוזרים לו להשמיע את פס קול ההווה, אך אין להן כל כך משמעות נרטיבית או משמעות עמוקה, כי העיקר הוא מה שקרה בעבר, וההווה של סיפטר בעצם לא מקרין כמעט על אותו עבר, לא פותר אותו באמצעות פרספקטיבה, אלא רק מספר אותו.
זהות כפולה
נקודת המבט הכפולה הזו מפריעה לא מעט גם לאותנטיות של הקול של סיפטר. לא פעם אנו חשים את המבוגר חודר לתוך התודעה של קורי הנער, הוא מסביר ומגדיר אותו, אך לא נותן לו להתרחש. הוא מצר את צעדיו, ולמעשה מעקר אותו רגשית. אנחנו שומעים על נער שלכאורה העולם הרגשי שלו מדוד ומגודר (על ידי כמובן סיפטר המבוגר המספר). אך שום דבר לא מרגש או מטלטל אותו, אין לו מטרות ואין לו טעויות. הוא ממודר על ידי הזמן שעבר ועל ידי המספר המבוגר, מה שהופך אותו, בסופו של דבר, לדמות מאוד מוגבלת.
סיפטר הוא בסך הכל בחור טוב, כפי שהאמריקנים אוהבים. הוא דמות המייצגת
את ה-Self Made Man, אחד המיתוסים המכוננים של התרבות הפוריטנית האמריקנית. זהו בחור שלא מתבייש לקום בשחרית, לקרוע את עצמו בעבודה קשה, וכל זאת כדי "להצליח".
הרומן, שנכתב בשנת 2008, הוא די נאיבי לעולם שכבר מזמן הבין איך הפוליטיקה עובדת, והפנים שכדאי לו לבדוק היטב כל פוליטיקאי בעל כריזמה סוחפת ורעיונות קוסמים. זהו עולם שאמנם "פרשת ווטרגייט" מהווה עבורו סוג של סמל, אבל מאז כבר חווה אי אילו פרשיות גרועות, מביכות ופליליות יותר. קיינין מראה לנו, אנשי המאה ה-21, באמצעות שיר ערש סנטימנטלי לשנות ה-70, שפוליטיקה היא עסק מלוכלך, ובעצם, בסופו של דבר, לא אומר לנו שום דבר שאנחנו לא יודעים כבר עשרות שנים.
"אמריקה אמריקה", מאת איתן קיינין. מאנגלית: אסף שור. הוצאת מחברות לספרות, 472 עמ'.
