ביזוי נשים בניחוח פצ'ולי

מה יותר "גברי" מלוחם? לוחם עם "פצו'לי". בנינו גדלים כמעט מרגע צאתם מרחם אמם שעליהם להיות "גבר", לא לבכות כשנופלים, לא לוותר על הכבוד כשפוגעים בו, להגן על החלשים ועל הנשים, להיות סופרמן ועוד טיפוסים "גבריים" רבים אחרים, של"אורם" מתחנכים בנינו להיות "לוחמים".

שיא הגבריות הוא במבחן האומץ ה"אמיתי" - במלחמה: עליהם להיות מסוגלים להרוג אנשים ולסכן את החיים עבור המדינה. כדי שיעמדו בתביעות הבלתי אנושיות האלו ויהפכו ל"גברים", יש תמריצים ופיתויים שונים: מקידום בדרגות, תגמול כספי ויוקרה חברתית ועד הטבות מיניות של נשים צעירות. בכל אלו זוכים הבכירים, אלו שהוכיחו לאורך שנים את מחויבותם ונאמנותם למטרות הצבא: להרוג ולסכן את חייהם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

המפמ"ר שפוטר ובגדי המלך החדשים / אריאנה מלמד

המחיר הכבד שנשלם על טעות באיראן / אורי בר-יוסף

הלוחמים ריססו גרפיטי. האם ישמרו את המנהג?

אבל איך מדרבנים חיילים "פשוטים", אלו שמשרתים בסדיר ורק מחכים להתרחק מהגיהנום של סכנת חיים ואימונים מסוייטים? להם נותנים פצ'ולי: "הכד שמעטר מימים ימימה את צווארם של לוחמי מסייעת גדוד 'צפע' - ומכיל, על-פי המסורת, את הנוזל האינטימי של חברותיהם", כפי שמתאר אותו האתר הרשמי של צבא ההגנה לישראל, בכתבה תחת הכותרת "בניחוח פצ'ולי" שפורסמה לפני שנה. הכתבה מכתירה את ה"פצ'ולי" כ"דובדבן בקצפת של הקמעות הצה"ליים". בהערת אגב: השם המפורש לאותו נוזל, ברטולין, "נחסך" מאיתנו בפרסומים בתקשורת. יש להניח שאם היה מדובר בזרע היה דיווח מפורש. העורכים בתקשורת מבינים, כך נראה, עד כמה מבחילה ומבזה היא המשמעות של המנהג ובלא משים משתפים פעולה עם "עידון" התופעה.

התפקיד שממלא הפצו'לי באילוף הגברים להפנמת הקשר בין הפטאלי והפאלי, בנוסח "טוב (לגברים) למות בעד ארצנו" מתברר היטב מהטוקבקים, שהתפרסמו בתגובה לדיווח על איסור המשך השימוש בפצ'ולי. באחד מהם נכתב: "מה כבר אתם מבינים שלוש שנים סדיר מתוכם שנה שלמה בגזרה המזרחית בלבנון והשאר באימונים ובשטחים, 12 שנים של מילואים, חומת מגן אחת בג'נין ומלחמה אחת בלבנון נשוי, שני ילדים, עובד כמו חמור וחי כמו כלב. לא הייתי שורד דקה בלי החבר'ה הטובים, בלי ההווי, נס מסייעת, פצ'ולי ותיקוּת/צעירוּת. אתם לא תבינו, גם אני לא מבין איך הדברים הקטנים והטפשיים האלו שמרו לי על השפיות בכל הגיהנום הזה. חי"רניקים עוברים גיהנום שאחר לא יבין אז מה זה משנה אם יש לו פצ'ולי על הצוואר, ספר תהילים או תמונה של הסבתא קחו להם את נקודת האור הקטנה וכל מה שיישאר זה חושך".

בטוקבק אחר של "לוחם מסייעת לשעבר" נכתב: "חברים אתם חייבים להבין. אם הם (החיילים הלוחמים בגדודים) היו חושבים בצורה הגיונית, הם גם לא היו משרתים שם בתנאים כל כך קשים שמי שלא עשה את זה לא יבין, אז אם 'השטויות' האלו עוזרים להם ונותנים להם הווי כך שהסבל עובר יותר בנוח אז תנו להם. הם לא פוגעים באף אחד ומילוי הברטולין הוא לרוב מיתוס. נ.ב אל תשכחו שהלוחמים לפעמים סוגרים 30 יום בבסיס כך שמותר להם מדי פעם להיזכר בריח של החברה".

אז מה יותר פאתטי מכך ש"חשיבה לא הגיונית" מסבירה את הנכונות לשרת "בתנאים כל כך קשים" ומכך ש"שטויות" ו"דברים טפשיים" מוענקים כדי להתגבר על הסבל? משמעות הקשר בין הפצ'ולי ושיא הגבריות של "גברים בקרבי" היא גם נוראה ושוביניסטית ולא רק פאתטית: השימוש בקמע הפצ'ולי פירושו שהמיניות של האישה משרתת את אילוף הגברים. "אם תצליח להפיק את נוזל הנרתיק של אישה ולשים אותו (ולא תהילים, או תמונה של הסבתא) בפצ'ולי, תהיה גבר אמיתי". הקשר האינטימי בין שני בני אדם שווים, ממין זכר ונקבה, מוחלף בסמל של שליטה במיניות האישה, שהיא התמורה להוכחת גבריות טוטלית, הנכונות למות ולסבול ללא היגיון. ובאמצעות ביזוי נשים צעירות ושימוש בסמל של מיניותן, מייצר הצבא "לוחמים", שמוכנים לסבול וגם למות למען המדינה.

הזלזול של הצבא בחיילות ובנשים בכלל מתגלה פעם אחר פעם בנכונותו לעשות ויתורים מפליגים על חשבון כבוד החיילות, למען גיוס חרדים ובעוד הזדמנויות רבות. מינויה של אורנה ברביבאי לראש אכ"א מתברר כ"עלה תאנה" על ערוות השוביניזם בצבא. פרשת הפאצ'ולי מהווה ביטוי קיצוני ומפורש להחפצה ולביזוי מיניותן של נשים בכלל ושל חיילות בפרט.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים .

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il