מה למדתי: מתי "המקלל" לנדשטיין

39 שנים אני במקום הזה. פתוח בכל יום, חוץ משבתות וחגים. הוא קיים מ־1935, ואני לקחתי אותו ב־73'. במקור אני בכלל ורשאי. הייתי בן עשר כשפרצה מלחמת העולם השנייה. עברתי אצל הנאצים, מחנות עבודה וכך הלאה, עד ששיחררו אותי.

- הלו אידיוט, תן לדבר. אני מתראיין, לא רואה? שאלו אותך? מה אתה עונה פה? שייקחו אותך ואני אצטרך לזהות אותך לפני שיוצאים לקבר.

רק אני נשארתי בחיים מכל המשפחה. מאיפה בא המזל שרק אני שרדתי, זה אני לא יודע. לארץ באתי עם עליית הנוער, כשהאנגלים עוד שלטו פה. הם תפסו את האונייה ושלחו אותנו למחנה מעבר בקפריסין. ארבעה חודשים הייתי שם, וב־48' שיחררו אותנו.

עוד בערוץ האוכל:

מסתובבים: השווארמות הטובות בישראל

רגל מעץ: רום, המדריך השלם לפיראט המתחיל

תוסס, זול ושמח: 10 בירות קיציות

פתוח מ-1935. החמארה של מתי(צילום: יגיל הרמתי )

הייתי בקיבוץ, התגייסתי לצבא, וכשהשתחררתי עבדתי בתור טרקטוריסט. יום אחד נמאס לי וחזרתי לאירופה ומשם הגעתי לדרום אמריקה. לא הייתה אפשרות לאמריקה, אז היה דרום אמריקה. 20 שנה הייתי בברזיל, התחתנתי ועשיתי חיים טובים, וכשהילדים גדלו אמרתי "בואו ניסע הביתה. ליהודים אין עתיד פה". אשתי נולדה בריו דה ז'נרו והיה לה קשה, אבל התגברנו. היום כולם מבסוטים.

- שמוליק, את הוונטילטור קצת תפתח, חם לי. אני לא סובל חום.

הילדים גמרו צבא ואני מוכר בירה. מה אני כבר יכול לספר? זה החיים שלי על רגל אחת. על כף רגל. לאבא שלי הייתה חנות ירקות ופירות, ואימא הייתה עקרת בית. חמישה ילדים היינו. שתי אחיות מתו מאסתמה לפני המלחמה, ושניים נהרגו: אחד ירו בו כי הוא היה ברחוב אחרי העוצר של שמונה בערב, ועוד אח נעלם לרוסיה. חיפשתי אותו אחרי המלחמה, אבל לא מצאתי.

נהייה מפורסם מקללות. מתי "המקלל" לנדשטיין(צילום: אילן ספירא)

מאז הילדות לא הייתי בפולין. לא יכול לחזור. הייתי בכל מזרח אירופה עם אשתי, אבל לא בפולין. לא אוהב את העם הזה. הפולנים אשמים לא פחות מהגרמנים. עברתי את זה, אז אני יכול להגיד את זה. נכדים שלי היו עם משלחות מבית ספר, וחשוב שידעו מי היה סבא רבא שלהם, אבל אני לא נוסע. בין כה וכה אני לא יודע איפה קבורים מי שהכרתי. הם מתו מטיפוס בגטו. זאת הייתה מחלה מפורסמת בפולין. אין סוף לסיפורים האלה. יש פצעים שלא צריך לחטט בהם.

- הו, מה שלומכם? חשבתי שנעלמתם. מה איתך, איפה הקטנצ'יק? עבר מקום? יופי. למזוג לכם גולדסטאר? לחיים. שיהיה לך בריאות הרבה.

את צברית. איך העברית שלי, טובה? לא למדתי הרבה. בקיבוץ עבדנו חצי יום ולמדנו חצי יום. ככה למדתי עברית, ככה למדתי לכתוב ולקרוא. אין לי השכלה. הייתי קורא ספרים, אבל היום אני בקושי קורא. ספורט אני אוהב לראות. אקשן. תחנות רוסיות, עד חצות או אחת בלילה. אין לי זמן לישון אפילו.

לא יודע אם אני מוזג הכי טוב. העיקר שהקליינט מבסוט. כשבעל הבית אומר שהוא מבסוט זה לא שווה גרוש. אני חי מהקליינט, לא הוא ממני. 80 אחוז פה זה קליינטורה קבועה, כמעט יום יום. היתר אנשים חדשים. זקנים הולכים ומתים. אף אחד לא חי לצמיתות.

למה אנשים שותים? כי הם צמאים.

לשתות בירה זה גם אמנות. כשמתרגלים לשתייה צריך את השתייה. ככה זה, אין מה לעשות.

כמה כוסיות אני שותה ביום? אל תשאלי שאלות קשות, גברתי.

- שמוליק, תן לה מנה כבד עם לחם. טעים? תהיי בריאה, מותק.

אוכל תמיד הולך. הולך פחות, הולך יותר, אבל תמיד הולך.

- הלו, מה אתה דופק על השולחן כל הזמן? אה, המלח לא יוצא? בוא אני אכניס לך, יצא לך. אתה עושה את זה בכוונה, אני מכיר אותך, אל תדאג. הוא מחפש תשומת לב. אני אתן לך תשומת לב, לא תדע איך לצאת. אתה לא יכול לשבת בשקט, אני רואה. אני אשים לך מלח בעיניים. שלא יראה, כמו שאני לא רואה. שלא תראה ולא תשמע, שאלוהים ייקח אותי שנייה אחריך.

גם טעים שם. בחמארה של מתי(צילום: יגיל הרמתי )

מקללות נעשיתי מפורסם. אבל אני לא אקלל לידך, לא נעים לי. הקליינטים פה לא יסכימו שאני אקלל כשאישה נמצאת, את מבינה. אל תדאגי, אני לא כל כך נורא. אני איש חולה, אבל יש לי לב טוב. קיבלתי חינוך ברחוב, לא היה זמן לחנך אותי. אפילו בר־מצווה לא עשיתי. אבל למה לי להשוויץ, אני ואני ואני.

- הו, טוב שבאת, מקליטים. תגיד לה משהו, נו.

אני קם בבוקר ואוכל ארוחת בוקר. לחם, גבינה, סלמי, שינקן, גבינה, כוס תה, חתיכת עוגה. לא משהו רציני. הנכד פותח את המקום ואני בא בתשע, עשר, תשע וחצי. יש הרבה עבודה, אז אני עוזר לרחוץ כלים. הוא שיתעסק עם הקליינטים. אני לא יכול שום דבר יותר. אדם זקן. ידיים כואבות, רגליים כואבות, בא לפה בכל יום עד שלוש ואז חוזר הביתה לזקנה. מה אפשר לעשות. היא לא באה לפה, רק זה חסר לי שגם היא תהיה פה.

- הלו, אל תדבר מילים לא יפות.

- מה קרה, אדון מתי? נהיית עדין פתאום?

- אינעל דינכ אתה.

- תשאלי למה הוא מקלל קליינטים.

-  קובי, אל תעשה פרובוקציה, טוב? אתה די גבוה בגודל, אבל בשכל אני לא יודע.

האזור הזה נקרא פעם תל אביב הקטנה. היו באים לפה אלופים מהצבא, וגם שופטת מחוזית אחת הייתה באה, שמה אותי בכיס הקטן מבחינת שתייה. אל תיפול בידיים שלי, היא הייתה אומרת לי. גם סופרים היו באים. אני לא מדבר סתם. גם ביבי, אם יבוא אתן לו כבוד. למרות שאני לא תומך בו.

- מה גברת? קולה זירו? אין לנו. יש גולדסטאר.

סודנים? צריכים לשלוח אותם הביתה בצורה יפה. לשלם להם ושיחזרו לארצותיהם. שייחנקו בדרך, לא אכפת לי.

איך אני אעשה ספורט? הראש כואב, הידיים כואבות. אני, איך אומרים, לא ספורטאי. אפילו בצנחנים צנחתי מהמיטה אל הרצפה.

הכי חשוב זה ללמוד. זה מה שאני אומר לנכדים. היום בנאדם שלא לומד לא שווה גרוש. אפילו לנקות רחובות אי אפשר בלי בגרות.

מה למדתי מהילדים שלי? שום דבר. הילדים למדו ממני, תסלחי לי. רציתי שלא יגדלו אנאלפביתים כמוני. העיקר שכולם מסודרים, וכשצריך לעזור עוזרים. ברוך השם.

בנאדם שאיבד את כל המשפחה שלו בגיל צעיר לא יכול להיות מבסוט. מה את חושבת, שאני שותה מאהבה? אני שותה מעצבים, מותק. אני מלא עצבים. מה לעשות.אם חשבתי פעם ללכת לטיפול? אני עוד לא משוגע. כשאהיה משוגע אלך. את רואה את זה שיושב פה לידך? לו פסיכולוגים לא יעזרו. וטרינר הוא צריך.

- שמוליק, תן לי פה עוד שני וודקה. לקובי ולי.