אברהם לינקולן ומיסטר דארסי נגד המתים

המבקרים בחנויות הספרים יופתעו ודאי לגלות ספר חדש שכותרתו: "אברהם לינקולן - צייד ערפדים". השילוב הבלתי מתקבל על הדעת הוא פרי עטו של סת' גרהאם סמית', שתורגם לעברית על-ידי חגי אברבוך וראה אור בהוצאת "אופוס". ומה באמת בין הנשיא המשפיע של ארצות הברית לערפדים? בספרו, יצר המחבר שילוב בין ביוגרפיה נשיאותית המתחקה אחר חייו לינקולן, מילדותו ועד מלחמת האזרחים האמריקנית, לבין רומן מתח בעל מאפיינים א-ריאליסטיים, שעיקרם קיומם של ערפדים.

• זאת לא פנזטיה: העתיד כבר כאן
• לא בכוח, במוח: גלגוליו הספרותיים של גיבור העל
• הבלתי מתורגמים: דרום וייאטנם באופניים
  

האחרונים הם דמויות מרכזיות בעלילה, ומתגלים כבעלי חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפרטית של לינקולן ובהיסטוריה של האומה האמריקנית. סיפור חייו של לינקולן נחשף בעקבות יומן שכתב, אותו מקבל המספר מגבר מסתורי שמטיל עליו את מלאכת כתיבת הביוגרפיה האמיתית, זאת שלא סופרה מעולם.

"צייד הערפדים". אברהם לינקולן באפלה (עטיפת הספר)

זהו ספרו השני של סמית'. ספר הביכורים שכתב, "Pride and Prejudice and Zombies", היה רב-מכר וזכה לפופולריות יוצאת דופן, כאשר הכניס לתוך עולמה של ג'יין אוסטן יצורים שזרים לו מכל וכל. את הספר ניתן לשייך לסוגת הרומן המוכמן ה"מאש-אפ", יצירה המבוססת על יצירה אחרת, כאשר הדיאלוג שהיא יוצרת עמה הוא חריג, מקורי וחדשני. כלומר, התמקדות בדמויות משניות, הצגת הסיפור מנקודת מבט שונה, שינוי של המערך העלילתי כדי להאיר זוויות מסוימות ביצירה המקורית וכן הלאה. מלבד ספרו של סמית', בין היצירות המוכרות בסוגה זו, "מרשעת" מאת גרגורי מגוויר והמחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד.

קריצה לפנטזיה

"ספרו הראשון של גראהם סמית נחשב למבשר ז'אנר ה'מאש-אפ' הספרותי, למרות שאפשר להתווכח ולומר שיש תקדימים כמו 'ים סרסגו הרחב' של ג'יין ריס, שמבוסס על דמותה של מרתה, או  'האישה המשוגעת מעליית הגג' מ'ג'יין אייר' של ברונטה", טוענת טל נאמן, עורכת ראשית בהוצאת "אופוס".

"אך בעוד שספרה של ריס הוא ספר בעל אג'נדה רצינית ולוחמנית, מספיק לקרוא את כותרות הספרים של גראהם סמית' כדי לחוש ברוח השעשוע הספרותי שלהם, ובקריצה שבהם. במידה רבה, הספרים הללו מבצעים שחיטה מבודחת של 'פרות קדושות'. לינקולן היה אחד מנשיאיה הנערצים ביותר של ארצות הברית אי פעם, אחת מהדמויות המכובדות וכבדות הראש ביותר, שכמעט לא דבק בהן רבב, ובספר הזה הוא נשלח לצוד ערפדים.

"אליזבת בנט ואחיותיה, נאלצות לעבור הכשרה צבאית והופכות ללוחמות זומבים מטילות מורא. במקרה של 'גאווה ודעה קדומה וזומבים' מדובר כמובן בפרודיה על אחת מיצירות הספרות הקנוניות ביותר בספרות המערב", היא מבארת, "וחוסר ההתאמה המוחלט בין העיסוק האנין בגינונים והליכות ובמוסכמות חברתיות, ובין הנוכחות התמוהה של זומבים, שמונחתים להם בסלון משפחת בנט - יש בו חוצפה ותעוזה. יש בו גם את הניצוץ השובבי הזה, שלא נתקלים בו לעתים קרובות מספיק בספרות".

"גאווה ודעה קדומה וזומבים". לא בטוח שג'יין אוסטן התכוונה לזה (עטיפת הספר)

נדמה כי בספרו החדש, סמית' לקח את העניין "צעד אחד קדימה", מפני שהספר אינו מנהל דיאלוג עם יצירה ספרותית ספציפית, מכיוון שבספר יש מספר ז'אנרים, ניתן לכנות אותו כיצירה ספרותית בדיונית. "המחבר עובד מאוד קשה כדי לבלבל את הקוראים כך שיתהו מה מבין המסמכים המצוטטים ומה מבין ההתרחשויות הוא אמיתי ומה בדוי, אם בכלל", מוסיפה נאמן, "ומחבל בוודאות שלהם לגבי גבולות האפשר במציאות החיים שלהם".  

ערעור הבנת הקוראים תוך כדי קריאה הוא מאפיין מובהק של סגנון הכתיבה של סמית', שמציג התייחסות רעננה לאופן מסירת הסיפור המסורתי. יחד עם זאת, לדעתו של אייל גורן, מעורכי הספר, הגורם הראשי בסגנונו של סמית' הוא המקוריות. "כקונספט, הרעיון לקחת משהו מוכר כמו יצירה קלאסית או חיים של נשיא ידוע ולהוסיף להם נופך על טבעי כמו זומבים או ערפדים (במקום לייצר גרסה דומה למשהו אחר שקיים) זה ללא ספק מושך קהל".

שייקספיר ברמיקס

דידי חנוך, עיתונאי, עורך ומתרגם, וגם ומנהל הבלוג של הוצאת "גרף", טוען כי "אנחנו חיים בעולם שבו הערבוב התרבותי שמכונה 'תרבות הרמיקס' מוצף לפני השטח, ונראה כמו תופעה חדשה. זאת לא תופעה חדשה, כמובן. שייקספיר שאל ממגוון חומרים קיימים למחזות שלו, ועשו את זה לפניו ועשו את זה מאז. אבל כיום, בעידן בו זכויות היוצרים הן דרקוניות יותר מאי פעם, מה שהיה חלק מובן מאליו מהתרבות הופך למרדני.

"סת' גרהם סמית' בנה את הקריירה שלו על הרמיקס, על השילוב בין הדברים שלכאורה לא אמורים להשתלב. 'גאווה ודעה קדומה וזומבים', הספר שפרסם אותו, הוא גם דוגמה מובהקת למגמה, וגם סמן לגל - עכור ברובו, אבל ככה זה כשמשהו הופך פופולרי במהרה - שאחריו".

גורן משוכנע כי יימצא קהל בארץ לספר, שזכויות התרגום שלו נמכרו לשלושים מדינות וטים ברטון עשה ממנו סרט. אך האם לקהל הישראלי יש את מידת ההומור והאירוניה הנדרשת עבור סוגה זו? האם אנו פתוחים מספיק לאותו ערבוב צבעוני, מקורי, לא מוכר?

חנוך מבאר כי "ביצירותיו של סמית' יש אקט מרדני דווקא מכיוון שאנחנו נמצאים כיום בהתנגשות החדה ביותר בין מה שלורנס לסיג כינה 'תרבות הרמיקס' או 'תרבות הכתיבה-קריאה' לבין תרבות ה'קריאה בלבד' (במובן הטכנולוגי האנכרוניסטי של דיסקט שלא ניתן לכתוב עליו). התרבות הראשונה, הוותיקה והמבוססת יותר, פורחת כיום בגלל שהטכנולוגיה מספקת יותר ויותר כלים ל'רמיקס' תרבותי.

"לתרבות החדשה, לעומתה, יש גב כלכלי גדול בהרבה וגיבוי חקיקתי ברחבי העולם. ה'היפ-הופ' לימד את עולם המוזיקה שיש הרבה כסף שאפשר להרוויח מתרבות שכזו. יהיה מעניין לראות איך גרין ודומיו ישפיעו על המגמה הזאת גם בתחום הספרותי".

בשל העיסוק בערפדים וזומבים, יש להניח כי הקהל הראשוני של סמית' הוא חובבי ספרות הפנטזיה.

נאמן טוענת כי "ז'אנר ה'מאש-אפ' קרוב בטבעו ל'פאן-פיקשן', ספרות המעריצים, שהיא טריטוריה מאוד מוכרת בעיקר לקוראי פנטזיה ומדע בדיוני. "קוראי הפנטזיה והמדע הבדיוני פתוחים יותר למשחקיות ולאי סבירות ריאליסטית", אומרת נאמן, "כי הם מורגלים אליה ומחפשים אותה. אבל הספר הזה הוא גם תרגיל מצוין לאנשים שהפכו בטוחים מדי בהיכרות שלהם עם המציאות וחוקיה.

"מרגרט אטווד כתבה פעם שספרות ריאליסטית היא 'what you can get away with' - מה שאתה יכול לגרום לו 'לעבור' כאמין, כאמיתי, ואני חושבת שסמית' מצליח, בנקודות השיא של העלילה, לגרום לך לפקפק בגבולות האפשרי, בשאלה מה סביר שיתרחש במציאות ומה לא. אז לפני שעונים על השאלה אם מדובר בספרות ריאליסטית או בפנטזיה, יש לענות על השאלה אם ערפדים קיימים במציאות. מי בעצם קבע שלא? אתם בטוחים? תוכיחו".

"אברהם לינקולן - צייד הערפדים", מאת סת' גראהם סמית'. מאנגלית: חגי אברבוך. הוצאת "אופוס". 350 עמ'.