ממדינת היהודים למלונות יוקרתיים
בפעם הראשונה שיהורם גאון ביקר בבית מלון מחוץ לארץ, היה זה בבזל, על המרפסת המפורסמת של חוזה המדינה. אבל הרצל לא חזה את השלט שמפעיל את המזגן, הטלוויזיה והמסאג' במיטה הסימולטנית - שהופכים כל חופשה למבחן פסיכומטרי
האסוציאציה הראשונה שלי למונח "בית מלון", היא זיכרון ממלון לא מפואר במיוחד, ישן ועתיק, בו שהיתי בעת שהופעתי בבזל. אז ליוו אותי אחר כבוד מן הכניסה - ישר לחדרי, ונכנסתי לחדר לא מי יודע מה, עם מיטת ברזל ושמיכת פוך (בקיץ), ארון אחד שנפתח בקושי, כאשר אנשי צוות המלווים של המלון מביטים בי בחיוך לא ברור, מכוונים אותי למרפסת, ומבקשים ממני לצורך הצילום, להישען על מעקה הוורנדה. עשיתי כמצוותם.
פתאום, כמו בהארה, פניתי ימינה, ראיתי גשר מעל מים שלווים ורוגעים, ומצאתי את עצמי אומר בקול רם לאנשי בזל שלמטה "בבזל יסדתי את מדינת היהודים". היה נדמה לי שמישהו אמר את זה לפני. כן ,זה היה המלון בו הוא התגורר. וזו היתה המרפסת עם התמונה הידועה של הרצל (ולמי שלא יודע, והיום אי אפשר כבר לדעת, הוא היה חוזה מדינת היהודים).
זה היה בשבילי מלון אולטימטיבי. ואפילו שלא ישנתי בכלל, מרוב התרגשות, ידעתי להפעיל כל דבר בחדר, את הברזים את החשמל את החלונות. הייתי יכול אפילו להזיז את הווילונות.
הבחינה לגלישה
אבל היום חדר במלון הוא מבחן אינטליגנציה, פסיכומטרי משודרג. מהרגע שאתה מגיע ללובי (אכסדרה) אתה כבר בבחינה. ליד תפוחי העץ שעל הדלפק, מונחת עוד צלחת עמוקה עם פיסות נייר קטנות. מה זה למען השם? או איך שואלים מה זה בלי להישמע פרימיטיבי מהמזרח התיכון, נו, המקום הזה "איפה שכל הזמן יורים"? אני לוקח פיסת נייר אחת ויש בה סיסמא. ניחשתם נכון. היא לאינטרנט האלחוטי לגלישה באייפון.
ואיך ידעתי את זה? לא מעצמי חלילה. ניגשתי לקבוצת אנשים שעמדו עם אייפונים בפינה אחת של המלון, ונראו כמו מניין של חב"ד. הם עמדו כולם מתחת לסמל עם שלוש קשתות. בפינה הזאת, כך הם הסבירו לי, הגלישה חופשית. בחדר, הם אמרו, אין גלישה בלי סיסמא, אותה לוקחים מהצלחת שעל יד התפוחים. שבעה דולר ליום, ואתה קורא חופשי ב-ynet על נינט ויודה, ומתעדכן שהם מתחתנים או לא מתחתנים.
בשירותים של הלובי חיפשתי את הידית להורדת המים, אבל הם, החצופים, פתאום ירדו לבד. נבהלתי. לא הייתי מוכן לזה. כמה דקות טובות חיפשתי את הברז שבשירותים. כלומר, מצאתי ברז. אבל איך פותחים אותו בלי ידית? פתאום זרמו מים. לבד מעצמם. ושוב נבהלתי, מסתבר שעין אלקטרונית זיהתה יד זרה.
מגבות לא היו בשירותים האלו, וזה ברור. איפה שאין ברז, מה פתאום שיהיו מגבות? אבל מתקן של רוח חמה טורבו דווקא היה. כזה שמדביק לך את היד לתוך מחילה צרה חמה, ואתה מחלץ אותה בבעתה החוצה, שלא תשאר שם לאורך ימים. וזה רק הלובי.
בחדר עצמו אין חשמל. חושך מצרים, כי צריך לדחוף את המפתח, שהוא כמו כרטיס אשראי, לאיזה חריץ שמפעיל את כל החדר (לכבוד חיסכון בחשמל, מיחזור ירוק של איכות חמצן או השד יודע מה). מה שגרם לי להתגעגע למפתחות של פעם, עם היציקות המפוארות המחוברות למפתח. מפתחות מלאים ביופי ואופי, שהיו ראויים להילקח למזכרת הביתה. ואכן לא מעט מהם זכו לתשומת לבי המוקיר אמנות "מפתחית". והם, מחזיקי המפתחות, מפארים אצלי פינות בבית. מזכרות ממלונות ברחבי העולם.
הסטריליות מאתגרת
נמשיך בסיור. נכנסים למקלחת, הכל דגיטלי, מספרים מהבהבים, שקעים למתקנים אטומיים וסטריליזציה בכל פינה. מלון מאה כוכבים, אבל הכוסות מפלסטיק עטופות בצלופן סטרילי, והאסלה עטופה בנייר פרגמנט עם הודעה "נשטף למענך בחומר מחטא סטרילי". גם המגבות עטופות סטריליות, והסבונים גם סטריליים. לאט לאט אני מרגיש, מרוב סטריליות, שהמוח שלי נהיה סטרילי. חלוק שתלוי על הדלת בשביל הבריכה (הצחיקו אותי) גם הוא עטוף בניילון סטרילי. מזל שהמיטה לא עטופה סטרילית (אבל תיכף נגיע גם אליה).
גם במקלחת הברז מתוחכם מדי בשבילי. ימינה זה חם וזה מסומן באדום לוהט, שמאלה זה קר בכחול - אבל בדוש שלמעלה, שמונה אפשרויות של מסאג'. אני פותח את הברז איפה שאמור להיות חם, וקרח עם צינה ירושלמית של אלול זורם אלי ממרום. אני הופך את המתקן וחום של שאול עם אדים עושה לי כוויה בפנים. טוב. לפחות הבנתי את הכיוונים. עכשיו איפה המגבות? רחוק רחוק, בצד השני של המקלחת. ניחשתם נכון. הכל בזכות הסטריליזציה.
בערב יש לי הופעה ואני חייב לישון קצת. ליד המיטה עומד שעון מעורר, שהוא גם רדיו וגם מזגן וגם עושה קפה. אני רוצה בסך הכל להתעורר בעוד שעה, ומחפש דרך להקליד את השעה בה אני רוצה להתעורר. אבל אין צ'אנס. הרדיו נפתח, המזגן כבה, אפילו המיטה החלה לרטוט, כי יש גם מסאג' במיטה, וזה קשור איכשהו לשעון המעורר. בסוף צלצלתי למספר שרשום בו "השכמה", ואמרו לי "כן מר גאון" באיזו שעה תרצה להתעורר (תמיד ידעתי שאני מפורסם, אבל גם בחו"ל? מיד נתמלאתי גאווה).
אז ביקשתי השכמה, והיא, כצפוי לא עוררה אותי, כי זה מחשב ש"דיברה" איתי קודם, והוא זה שמעיר. ובשביל המחשב, חמש זה חמש בבוקר, הייתי צריך לומר שבע עשר. מזל שצלצלו אלי מהארץ, אחרת הייתי ישן בגלל הג'טלג עד לחמש בבוקר, שאז, אגב, המחשב באמת עורר אותי עם מוזיקה מקומית קסומה, ושוב ברך אותי ב"מיסטר גאון".
בכלל, במלונות של היום אני מאוד מוכר, כי בטלוויזיה שמול המיטה, על המסך, כתוב "ברוך בואך מיסטר גאון", איזה יופי. איזה כבוד. עכשיו אני רוצה לראות תוכנית או סרט, רוצה אבל זה לא יוצא. כי האפשרויות הן בלתי מוגבלות. סרטים, משחקים, וידאו, פרטים על המלון, פרטי תשלום, מפות של הארץ בה אני נמצא. תוך כדי זיפזופ אני מגיע לאפשרויות הכחולות, ונרתע בבהלה. זה לא בכוונה. זה בטעות. ובטח כל המלון עכשיו צוחק על ההוא מארץ ישראל, שזה הדבר הראשון שהיה לו בראש, והוא עוד זמר ידוע. זה בטח גם יגיע ארצה, הכל מגיע ארצה. בחיי שבסך הכל רציתי לראות חדשות.
אבל השלט הזה הוא מדי מתוחכם בשבילי, כי הוא מפעיל גם את הרדיו וגם את המסאג' במיטה. מאחורי המיטה תלוי לוח של לחצנים שגם הוא מפעיל את הרדיו, הטלוויזיה והמיזוג. ואם אנחנו בענייני מיזוג, יצא לכם לפתוח חלון במלונות החדשים האלה, סתם כדי שייכנס קצת אוויר צח במקום האוויר של המזגן? אז אל תתאמצו, כי אי אפשר לפתוח. כלומר, אין ידית שפותחת. אולי התאבדו רבים במקום הזה, ובגלל זה סגרו כך את החלונות. ואם אכן התאבדו אורחי המלון המודרני - אני בהחלט מבין למה.
אולי אתם יודעים למה הם שמים על המיטה שמונה עשר כרים? למי זה טוב? בשביל מה? אני הרי צריך כר אחד, וגם זה בקושי. והשמיכה אלוהים. הם מגלגלים אותה ככה מתחת למזרון שהיא הופכת להיות צינוק. אתה נכנס למיטה והרגליים נכנסות לסד, ויש לך שתי אפשרויות להניח את כפות הרגליים, פנימה או החוצה. פנימה זה עינוי שעוצר את הדם, החוצה זה לישון בתחושה שאתה צ'רלי צ'פלין. ועל המיטה הזאת אני אמור לנוח. אז אני קם ובעמל מפריד את השמיכה מן המיטה, וצריך לזה כוח רב כי נשות האחזקה שמסדרות את המיטות כולן ג'ודוקות.
בחדר יש בר שאיש לא פותח, כי מים מינרלים זה מחיר של דירה שיש לרשום בטאבו. ועוד לא דיברתי על השקעים שכולם מאחורי הארונות הקטנים שליד המיטה. וכדי להשתמש בהם אתה מתחיל להזיז רהיטים, ולהוציא שקעים ממנורות קיימות, למען המכשיר שהבאת איתך מפלסטינה.
מה שנשאר מהימים הטובים זה נייר המכתבים. סוף סוף משהו שימושי וקל להבנה. שהרי אני רק מגיע, ומיד מתיישב לכתוב מכתב ארצה שהגעתי בשלום. נראה לכם? עם פייסבוק וסקייפ וטנגו, ואינסטגראם, רק מכתב לכתוב יש לי בראש.
מפיקת המאמר: טל ויינגרטן
גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'
