כולנו בסירה אחת. מונולוג של מילואימניק

מבחינתי הכול התחיל בסביבות גיל 17. מפתיע שלמרות היותי בן להורים דיפלומטים שאת כל ילדותו בילה בחו"ל הייתי קשור לארץ והיה לי ברור שאחזור לגור כאן, אלמד בתיכון ישראלי ואתגייס לצבא.

כמו כל בן נוער העומד לפני גיוס, עמדתי בפני ההתלבטות לאן ארצה להתגייס? לא הייתה לי עדיפות עליונה. מבחינתי הקו המנחה היה לתת מעצמי, להיות לוחם ולתרום כמה שיותר. השירות הצבאי שלי כלל עד כה קורס חובלים אינטנסיבי, פיקוד על סטי"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה, פיקוד על דבורה בזמן עופרת יצוקה וגם על סיירת דבורות שלמה. האחריות שקיבלתי על עצמי בגיל 22 הייתה עצומה והייתי מעורב בכל האירועים האקטואליים הבוערים של השנים האחרונות. למדתי המון.

קורס חובלים אינטנסיבי, פיקוד על סטי"ל(צילום: דובר צה"ל)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הכול או כלום נגד הגרעין האיראני / איתן בן אליהו

ביזוי נשם בניחוח פצ'ולי / אסתר הרצוג

קשה להבין מה זה להיות מילואימניק, במיוחד כשאתה עדיין בשירות צבאי סדיר. מרגע הורדת המדים בפעם האחרונה, משהו בך משתנה. הפינג'ן והקפה השחור כבר לא נחלתי היום, המקלחת בבסיס, הלינה בחדר משותף והמירס שלא מפסיק לצלצל נראים לך כמשהו רחוק שהכרת בעבר.

ואז מתחילים החיים שלך כאזרח. אין יותר בועה צבאית שמגינה עליך מכלל המחויבויות שעוטפות אותך כרגע: עבודה, מגורים, לימודים ואיך אפשר בלי כל הביורוקרטיה היומיומית. בפעם הראשונה, אתה זכאי לקחת עמדה פומבית בנושאים פוליטיים על סדר היום, בפעם הראשונה מצפים ממך לא להסתתר מאחורי המדים והצבא, אלא לעמוד איתן מול קשיים שבעבר מצאת בצבא מפלט מהם.

ואז אתה מבין את המהות של הקרבה, מסירות ומחויבות. כי השירות הצבאי שלי, כמו השירות הצבאי של כולנו, שינה ועיצב לנו את האישיות ובנה אותנו יחידים עצמאים. עם היציאה לאזרחות אתה מתחיל לעכל מה עשית, איפה שירתת והאחריות שהייתה על כתפיך. אחרי מעט הסתגלות אתה מבין שהמציאות הישראלית גוברת על כל דימיון ועל מה שהכרת. זה לא נתפש שהם שם כל הזמן. גם עכשיו, בעוד שאתם קוראים את הטור הזה, יש ספינות בים 24 שעות ביממה, כל השבוע, כל החודש והשנה, בים גבוה ושקט ובלילות הקרים, בתעסוקה מפרכת שאין בה פשרות, ולעיתים רחוקות מופיעה בכותרות. השקט שאותו אנו חווים אינו מובן מאליו.

מישהו שומר עליכם, גם עכשיו (צילום: דובר צה"ל)

ההבנה שכולנו "בסירה אחת", ההבנה שמחייבת אותנו לחזור למדים מדי שנה ובכל אירוע אליו נדרש. הכוח המניע, הכוח שמשמר את צבא הגנה לישראל מבחינה מקצועית, מוסרית וערכית הוא כוח המילואים. אני מקווה ששיום בהיר אחד, בין הלימודים לעבודה, כאשר אנו שמחים לעצור הכול ולעלות על מדים - לא נהיה יוצאי דופן, אלא נחלת הכלל.

שירות המילואים שלי חשף אותי לאנשים שונים ומשונים, הבאים מרקע שונה ומגוון ואני מרגיש שזה מה שבנה אותי למי שאני היום. מבחינתי, אלה לא סתם קולגות ומכרים. אני מדבר פה על חברים לכל החיים. אני מדבר על המפקדים והחיילים שלי שהם הדמויות אשר השפיעו ועיצבו אותי ברמה האישית והפכו, בלי להגזים, למנטורים בשבילי.

אני מאמין גדול שהמדינה שלנו מושתת על בניה ובנותיה. במדינות אחרות, אדם משכיל, איכותי ומתקדם הופך להיות מנכ"ל בחברה פרטית. בארץ, האנשים הכי טובים, הכי משמעותיים והכי איכותיים הם האנשים המשרתים והמפקדים בצה"ל. בעיניי הם ללא ספק עמוד השדרה שלנו כחברה והם אלה שדואגים להמשך קיומה של המדינה שלנו.

השבוע אני מתחיל לימודי תואר שני בהרווארד. ההחלטה שלי ללמוד בחו"ל נובעת מהרצון להתפתח ולהעמיק את הידע בשלל תחומים, אבל אל תדאגו, בדצמבר הקרוב אני כבר מגיע חזרה לארץ, למילואים.

סרן שמעון גל לוי, מפקד סיירת דבורות במיל'. נכתב ליום ההוקרה למערך המילואים שצוין אתמול.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il