לשרוף את המועדון, ליהודים

"בתים עולים באש בטבעון, שריפה גדולה זו מצטרפת לשרפות בבית שמש ובירושלים. התמונות האלה ממחישות את מה שכל כך ידוע: שירותי הכיבוי בישראל זקוקים לטיפול נמרץ ודחוף", כך פתח עודד שחר ביום חמישי את מהדורת מבט. כן, לטעמם של שחר ועורכי מבט, התמונות ממחישות כי הבעיה היא בכלל בטיפול הנמרץ שנגזל משירותי הכיבוי. אין לנו אלא לקבל בהכנעה את מסקנת הערוץ הציבורי, כי התמונות אינן ממחישות, לכאורה, כי גורמים מסוימים בקרב ערביי ישראל גמרו אומר לשרוף את "המועדון של היהודים". ההצתות הן נדבך נוסף במלחמת הטרור.

אלא ששחר ועורכיו אינם יותר ממשל לדרך שבה משכילים מיטב כוחות הקִדְמָה המקומיים לפרק כל "מוקש" הקשור למעללי המגזר, להסיר מעליו כל אחריות למעשיו, וכמובן לגלגל את האשמה בחטאיו הלאומיים ובתפישתו האידיאולוגית לפתחה של המדינה, שכידוע אינה חדלה להדירו, לרמוס את כבודו ולהפלותו בכל אשר יילך. לפיכך אך טבעי הוא שכל אימת שמישהו מעז להעלות את שאלת נאמנותם (לא של החרדים כמובן) למדינה, בין השאר לנוכח אירועים כאלה והחשד שידם המציתה הייתה במעל, מושלכת עליו באחת כותונת הגזענות והוא מוקע כבר שיח בלתי לגיטימי במרחב הציבורי.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מתבייש שנפצעתי בשבילכם בלבנון / הרן יפה

רק בחודש וחצי שבין אמצע מאי לסוף יוני נרשמו 1,057 מקרים של שריפות באזור ירושלים בלבד, כשיותר מ-700 מהן, לפי מכבי האש, אירעו בשל הצתות. מאז, ככל הידוע, עמוס עוז לא שפך את מררתו על הצתת הארץ, קולמוסו של דויד גרוסמן לא הופעל לטובת המטרה היעודה, ובאורח פלא טרם נצפו במקומותינו עצומות זעם של אנשי רוח הקוראים לחקור את שריפת השדות (לא של הפלסטינים). שכן לתוכנית החלוקה המוסרית של החברים יש מנגנון הפעלה מופלא, שלעולם יציב את האצבע המאשימה כלפי מי שיבקש לדבר סרה בערבים, בפלסטינים, או במוסלמים בכלל. ואילו כלפי המתנחל, לדוגמה, יקיים כהלכתו את הפסוק "כל המרבה לקצוף על כל העדה בגין אחד שחטא הרי זה משובח". 

מדוע לא שומעים הפעם את דויד גרוסמן? (צילום: אבישג שאר-ישוב)

מציתים או רוצחים יהודים הרי גדלים רק בערוגות שטופחו בידי החברה היהודית שמסביב, ואילו מציתים ערבים, סייעני טרור ערבים-ישראלים, או רוצחים פלסטינים לעולם יעמדו ברשות עצמם, או למצער כקורבנות הנצח של הדיכוי הפנים-ישראלי או כיבוש השטחים המזוויע.

ועדיין, גם אם רק קומץ מערביי ישראל חצה את הקווים הביטחוניים (למשל, "רק" כ-200 ערבים ישראלים ב-2004-2001 היו מעורבים בפיגועים שבהם נרצחו 136 ישראלים), רובו ככולו של המגזר שם שוב ושוב את מבטחו באותם נציגים שרואים במיגור המפעל הציוני והמדינה היהודית משימה ראשונה במעלה. כך יכולה חנין זועבי, כמו שאר נציגיו הפרלמטריים של המגזר, לשים את מבטחם בנוטרי הדמוקרטיה הישראלית על זרועותיה התקשורתיים, הבג"ציים, האקדמיים והתרבותיים, כל אימת שהם כותבים הקדמות לספרים אנטישמיים ארסיים. כך עשתה בחדווה זועבי בהקדמה לספרו של האנטישמי הבריטי בן ווייט. אותם נציגים שמים פעמיהם אל ספינות מרמרה למיניהן, אל מנהיגי חמאס, או אל שליטים ערבים נאורים כמו קדאפי זצ"ל, שבהם הם מפליאים בסיפורים על עוולת ישראל, על משטר האפרטהייד הנהוג בה ועל הגזענות הפושה בכל חלקה טובה בה.

"ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית, שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב", קבעו לפני כשש שנים שלל נציגי הציבור הערבי בישראל במסמך החזון שלהם. קביעתו של ח"כ ג'מאל זחאלקה שלוש שנים אחר כך, בשבתו באולפן ברמת אביב, כי פה זה שייח מוניס אינה רק נחלתו של מיעוט מוקצן בקרב ערביי ישראל. זו תפישה המושרשת עמוק ב-DNA של רבים במגזר, שעבורם המילים "שריפה אחים, שריפה" אינן בהכרח קריאת אזהרה והתנערות ממעשי ההצתה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il