למה אנחנו קוברים את המחאה?

התשובה הכנה הראשונה לשאלה מיליון הדולר שבכותרת היא: אף אחד לא באמת יודע. אם היה מישהו שיודע לענות על השאלה הזאת, היה כנראה עושה משהו עם הידע הזה. תשובה אפשרית נוספת לשאלה היא: אנחנו לא מאמינים במנהיגי המחאה, שנתפסים כשמאלנים (שפיר האנרכיסטית), אופורטוניסטים (שמולי חבר של דנקנר), עשירים (ליף, התושבת כפר שמריהו הזאת) וג'ובניקים (מחאת המילואימניקים, הפראיירים).

אולי בכלל לא מספיק קשה, לרובנו, ביום-יום. אולי זה בגלל שמחינו כבר, וזה לא הצליח. אפשרות נוספת היא שיש יותר מדי קבוצות בחברה הישראלית, ולכן קשה להתאחד כלפי מטרה אחת. וזה הזמן להוסיף עוד שאלה: אז מה עושים?

מחקר שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני מספר ימים (8.8.12), שעסק במחאה החברתית וברשתות החברתיות, קבע: "אם משתמשי אינטרנט רבים ייקחו חלק בפעילות המקוונת (לדוגמא באמצעות "לייקים"), אך ימנעו מנוכחות פיזית במחאות ומהגעה להפגנות, תהיה זו "מחאת כורסא" בלבד". אתם מבינים? גם בכנסת צוחקים על המחאה.

ועוד: "עם כל עוצמתן של המדיה החדשה והרשתות החברתיות, אירועים חשובים מתרחשים עדיין בעולם הפיזי ועדיין יש צורך באדם שיממש אירועים אלו וימירם - מהעולם הווירטואלי לעולם הממשי". לא שהיה צריך חיזוק לכך שדברים, עדיין, לא קורים רק בפייסבוק. אבל מי שהיה זקוק לחיזוק שכזה, קיבל אותו במחקר נוסף.

אולי בכלל לא קשה לנו מספיק?

אז אולי בכלל זה לא זה. אולי בכלל לא קשה לנו מספיק. אמנם אנחנו מאוד מתבאסים מהטבות שבעלי הון מקבלים, ומצבנו יכול להיות טוב יותר, אבל לא מספיק רע כאן בשביל להתמיד במחאה. לא רע כאן כמו במדינות ערב שעושות מהפכות מסביבנו. ההשוואה אליהן לא מדויקת, למרות שהיא נדרשת, שכן המכנה המשותף הוא כוח אזרחי שמוחה על עוולות השלטון. הפתרון, מיותר לציין (או שלא), חייב להיות שונה. שכן, כאן, אנחנו בכל זאת (סוג של) דמוקרטיה.

מחינו כבר ולא הצלחנו, זאת עוד טענה שעולה. קצת מגוחכת לטעמי, אבל נתייחס אליה בכל זאת. זה לא שיש חדר אחד גדול שבו כל בעלי ההון בישראל מתאספים וזוממים מזימות, אבל אפשר לומר שכל ניסיון התאגדות או התאחדות של תושבים רבים שנכשל משמח אותם.

כך, אפשר לגבות מחירים גבוהים יותר על מוצרים (שכן אין כוח יציב אל מול הכוח הכלכלי האיתן שלהם). כך אפשר לצפצף עלינו עם לוביסטים מיומנים שקושרים קשרים ופועלים לטובת מעסיקיהם, ולא לטובתנו. מי שמשתמש בטיעון הזה, אומר בקול רם: ניצחתם אותנו. זה תקף גם לטיעון הקבוצות, כבכל מקרה אחר שבו מעטים (חזקים) נמצאים בניגוד אינטרסים מול רבים (חלשים ולא מאוגדים).

אז מה עושים?

אז מה עושים? אפשרות אחת, פחות פרקטית לטעמי, היא הגעה להפגנות. מאחר שאנחנו לא עובדים רק לפי רציונאל אלא גם לפי רגש, יהיה לרובנו קשה ללכת להפגנה שאנו לא מאמינים במוביליה (כשלא משנות הסיבות לכך). גם התאגדות המונית של מאות אלפים כנראה לא תהיה כאן בפרק הזמן הקרוב. מה שכל אחד יכול לעשות, בעלות של כמה עשרות שקלים, ובהשקעת זמן קטנה יחסית, הוא להתפקד (איך?).

אם בבחירות האחרונות כמה עשרות אלפים קבעו מי יהיו הנבחרים של מיליונים שהצביעו, אין סיבה שזה לא ייקבע על ידי מאות אלפים. מאות אלפים שידללו את הכוח של המושחתים. אם כיום חבר כנסת תלוי

בתמיכה של קבוצות כוח, כוחן של קבוצות אלו יפחת. פשוט? נכון. אפילו פשוט מאוד. עשו לכולנו טובה, גם לעצמכם, ותעשו את הצעד המתבקש הזה.

אופציה נוספת, אגב, היא שאנחנו פשוט מפונקים מדי. אוהבים להתלונן, אבל לא מוכנים לעשות עם זה דבר. אוהבים לצאת נגד מובילי המחאה, אבל לא מקבלים ביקורת על עצמנו. אומרים שהמדיניות הכלכלית-חברתית לא ראויה, אבל מצפים שיבוא מישהו עם מקל קסמים שיתקן בשבילנו. מסתפקים בלייק.

או שאולי בכלל אנחנו כבר כולנו מחוסרי אידאלים, ומעדיפים לעבוד עוד כמה דקות בשביל הרווחה העצמית שלנו, מאשר להקדיש עוד כמה דקות לטובת הכלל. אולי זאת בכלל הסיבה, אנחנו פשוט לא חושבים על אף אחד אחר מלבד עצמנו. כל אחד שמתלבט עכשיו אם להתפקד או לא, צריך לשאול את השאלות הללו לגבי עצמו. נקווה שהתשובות יהיו נעימות.

• שווה בשווה - מדור המציג את הפערים החברתיים במדינה ודרכים לצמצומם. לפניות: yairnat@gmail.com .
• היכנסו למדורים הקודמים של "שווה בשווה ".