לצאת מהקופסה: סוד הקסם של הטלוויזיה הבריטית
הטלוויזיה הבריטית מספקת לנו, לצד תוכניות ריאליטי בזויות, גם סדרות מתח ודרמה איכותיות, שמציעות למוח לעבוד קצת יותר חזק. לרגל עלייתה של המיני-סדרה "השעה", מור אלזון בדקה מה הופך את המסך האנגלי הקטן למוצלח כל כך
זיכרונות ילדות מהאחוזה, התארגנות ועד עובדים במפעל לכותנה, גבר גרוש שעובר לגור עם ההורים של גרושתו בזמן שהיא מבלה בארץ אחרת, שני נהגי מונית שמחפשים לקוחות - וזוג שנפגש בכל יום מחדש אחרי ששניהם חוזרים מהעבודה ואז מתחילים חייהם המשותפים. כל אלו הם תכנים שגרתיים, שעומדים במרכזן של סדרות בריטיות מצליחות. לכאורה מדובר בהתמקדות בדמויות שאין להם דבר במשותף זו עם זו, ויתרה מזאת, הן פשוט לא כל כך מעניינות.
אבל חוה אלברשטיין שרה כבר מזמן, את מה שחנוך לוין כתב: בלונדון יש טלוויזיה מצוינת, ובשנים האחרונות נדמה שיש לטלוויזיה הזו קאמבק ברחבי העולם וגם אצלנו, עם יותר ויותר תוכניות שמשודרות על ידי חברות הכבלים והלווין, שהשכילו להסיט מבט מהמסך האמריקני לטובת הממלכה הגדולה. אבל לא מדובר כאן בהיכרות חדשה אלא מחודשת. פעם שודרה כאן טלוויזיה בריטית בכמויות. טלוויזיה שהעניקה לצופים שלה מתח ודרמות, עם הרבה מאד הומור.
מישהו ראה את הפוסי שלי?
התגובה הישראלית להומור הבריטי נעה על ספקטרום חד בין תמיהה מוחלטת בשאלה "מה, לכל הרוחות?" לבין צחוק מתגלגל. סביר להניח שהרבה לפני שהבנו את המשמעות הכפולה מאחורי השאלה התמימה, לכאורה, של גברת סלוקום אודות החתלתול שלה ב"מישהו מטפל בך?" ששודרה כאן בשנות ה-80, פשוט שמחנו מהפמפוזיות של מיסטר המפריז, שעד היום אי אפשר באמת לדעת אם היה הומוסקסואל (בסדרה הדבר מעולם לא נחשף), וצחקנו, ספק לעגנו, לגנדרות ולגינונים הנשיים שלו בלי להבין באמת על מה וממה אנחנו צוחקים.
"בני היל", שהיתה תכנית הומור בוטה יחסית לתקופה ההיא (והיום סביר להניח לא היתה עוברת את הקהל משום שהיא כל כך חסודה), ניסתה להצחיק, בעוד שצופים רבים תהו "מתי הוא כבר יפסיק לרוץ אחרי הבנות ויקרה פה משהו", במובן של משהו שיסביר את המתרחש על המסך.
גם "המלון של פולטי", שזוכה עד היום לשידורים חוזרים (לסדרה היו סך הכל 12 פרקים שנפרשו על פני שתי עונות), גרמה לצופים להרים גבה על הטירוף שהתרחש בה, ועד היום מהווה בסיס לדמויות ביזאריות ונלעגות בקומדיות בריטיות העכשוויות.
במאה שלנו היתה זו "בריטניה הקטנה" שיצאה מגבולות הקומדיה המוכרת והשתמשה בהומור מופרע, כשהציגה דמויות גרוטסקיות שנדמו לעתים, כלא מציאותיות. אבל בסתר לבנו כולנו יודעים שאנחנו מכירים אישית איזו ויקי פולארד מעצבנת שלא סותמת את הפה, או אנשים גזעניים שאינם שולטים בחרצובות לשונם או ברפלקס ההקאה שלהם.
מתח עם מבטא
אבל עם כל הכבוד להומור הבריטי, ובהתעלמות מוחלטת מסדרות הריאליטי המזעזעות של הבריטים, הרי שסדרות הדרמה והמתח הן גולת הכותרת של הטלוויזיה בממלכה. עם תסריט שלא נכנע לתכתיבי העלילה המוכרים לנו, כמו למשל בסדרות האמריקניות, הגיבורים הבריטים יכולים להיות גם האנטי-גיבורים. כך אנחנו נתאהב בהם ונשב על קצה הספה עד לסוף הפרק המותח, שברוב המקרים לא נוכל לנחש מה עומד לקרות בו.
זה קורה ב"מראה שחורה" המבריקה, שמשקפת לנו בצורה פשוטה להבנה מה עלול לקרות לכולנו כשהטכנולוגיה תשלט על חיינו. ואין כאן שום מדע בדיוני. גם "מרגלים" (spooks), ששודרה בערוץ 23 ועכשיו אפשר ליהנות ממנה בערוץ BBC, שמלמדת אותנו כבר משנת 2002, שחייהם של מרגלים הם לא רק גאדג'טים מגניבים ומעקבים שמעלים את רמת האדרנלין, אלא חיים בעלי המון פוליטיקה פנימית וגם עולמית - שיכולים להדיר שינה מעיני כולנו.
יש גם את "החיים על מאדים" שמעלה את השאלה שרבים מאיתנו שואלים בשנים האחרונות, האם פעם היה כאן טוב יותר? סדרה זו אף זכתה לרימייק אמריקני, "מכת מחץ", שמפגישה אותנו עם מה שקורה באמת באזורים מוכי מלחמות, וחושפת את תפקידם של הכוחות המיוחדים באזור (הסדרה זכתה עכשיו לעונה שלישית ברשת sky1 ועונתה השנייה שודרה גם כאן).
"ד"ר הו" שהחל בשנות ה-60, יצא להפסקה בשנות ה-70 וחזר עם מברג העל שלו בשנות ה-2000 יחד עם מוטיבים אפלים וקודרים. וכמובן, בל נשכח את "שרלוק הולמס" שהגיחה שלו למאה ה-21 הוכיחה שהוא ביזארי ורלוונטי יותר מתמיד.
יכול להיות שזו המציאות ללא ההנחות, שכל כך מושכת את צופי הטלוויזיה להתמכר לסדרות הבריטיות. הרי רובנו אוהבים לראות אחרים סובלים, ובטלוויזיה הבריטית לא חסר סבל מציאותי. יכול להיות שזה המבטא שעושה לנו את זה, ויכול להיות שזה התסריט שגורם לנו להפעיל את המוח באופן חדש, בו מומלץ לצאת מהקופסה ולחשוב קצת.
לא מדובר רק בקהל הישראלי, גם האמריקנים כבר הבינו עם מי יש להם עסק ולאחרונה כמה מהסדרות הבריטיות זכו למועמדויות לפרסי ה"אמי" ו"גלובוס הזהב", כמו למשל "השעה" (החל מה-16.8, בחינם ב-HOT VOD ומה-30.8 ב-HOT3 ב-22:30).
"השעה" היא מיני סדרה שמתרחשת בשנות ה-50 ועוסקת בחייהם של עיתונאים,
מפיקים וראשי ערוצי חדשות. אבל מעבר לתפאורה של שנות ה-50: בגדים, מכוניות, בתים, איסורים חברתיים וכדומה, וההשוואה המתבקשת ל"מד מן" האמריקנית, "השעה" היא דרמה חשובה מבחינה היסטורית (אם כי גם ההיסטוריה נכתבה על ידי אנשים שרצו שנלמד ממנה משהו מסוים, בעוד דברים אחרים הושארו בעלטה) המספרת על תקופה שבה החדשות הוכתבו על ידי סוכנויות הביון השונות, ששלטו לא רק במסך אלא גם בפוליטיקאים ובאנשי המלוכה.
בתקופה בה המדיה שולטת בכל פיסת מציאות של חיינו, טלוויזיה שגורמת לנו לעשות חושבים בניסיון לפענח את מה שאנחנו רואים מולנו, וגורמת לנו לחשוב גם אחרי שהתוכנית מסתיימת, היא טלוויזיה שצריכה לקבל עדיפות על פני כל השאריות האחרות.
