מרומא באהבה: הבלתי מתורגמים
סיפוריו הקצרים של ניקולו טוצ'י לוכדים חיים מרתקים ופרספקטיבה עשירה. יונתן פיין בעקבות סופר שנולד בשווייץ, גדל באיטליה וערק לאמריקה - אך לנצח נשאר אזרח העולם
כשחושבים על אוטוביוגרפיות ספרותיות, התמונה שבדרך כלל עולה בראש היא של רומן עב כרס, שבו פורש הכותב את קורותיו, בסדר כרונולוגי ובטון פחות או יותר אחיד. לכן במבט ראשון יהיה אולי קשה לראות בקובץ הסיפורים החכם של ניקולו טוצ'י, The Rain Came Last, חלק מהז'אנר הזה, אבל העיסוק שלו הוא ללא ספק אוטוביוגרפי, והדרך שבה הוא משתף אותנו באירועים ובחוויות מחייו, עומדת בכל קנה מידה של ספרות יפה.
- הבלתי מתורגמים: דרום וייאטנם באופניים
- מאחורי המילים: ספרות למתרגמים
- רקוויאם אמריקני
: על ג'ון אפדייק
הסיבה הראשונה להצלחת המבנה הלא שגרתי הזה היא שסיפור חייו של טוצ'י מרתק. הוא נולד בלוגאנו שבשווייץ בתחילת המאה שעברה לאם ממשפחת אצולה רוסית ורופא איטלקי, זיווג לא מובן מאליו שיחזור להעסיק אותו. לאחר שמשפחתו ירדה מנכסיה, ברח איתם לכפר קטן בטוסקנה. כשכבר עמד להשלים את הדוקטורט שלו בארצות הברית הוא "הומר" לדבריו לפשיזם, שב לאיטליה וכתב עבודת מחקר המהללת את מוסוליני.
הדוצ'ה אימץ אותו בחום ותוך זמן קצר מונה טוצ'י לתפקיד בכיר במשרד התעמולה הפשיסטי, שכלל ניהול תחנת הרדיו האיטלקי בגרמנית, ומתן סדרת הרצאות לקהילה האיטלקית בניו-יורק. אלא שבארצות הברית הוא התפכח מדבקותו במשטר, בילה תקופה קצרה בוושינגטון כמומחה אנטי-פשיזם והחל בתהליך לקבלת אזרחות. במקביל פורסמו סיפוריו הראשונים באנגלית.
בידידות עם אפלטון
הקווים הביוגרפיים הנפתלים האלה מצטלבים עם נקודות מפנה חשובות במאה ה-20, ונמתחים מהמהפיכה הבולשביקית ועד לניו-יורק הבוהמיינית. כפי שנכתב בהקדמה לקובץ הסיפורים, על הטווח האדיר הזה חולשת "אישיות
אלא שסיפור חיים לבדו, מרתק ככל שיהיה, לא היה מזכה את כתיבתו במעמד של קלאסיקה מודרנית. ייחודו האמיתי של טוצ'י הוא בקול ובנימה שבהם הוא מתאר את החוויות השונות שאסף. הדרך הקולעת ביותר להגדיר את אותה נימה תהיה "קומית": מנהל אחוזה שלאיש לא מפריע שהוא שודד את בעליו עד היסוד, ורק הזנחת כלי הרנסנס הנהדרים מעוררים את הכפר לפעולה; פרופסור זקן ונוטה למות שעדיין נחוש למצוא תגלית פילוסופית על כל צעד ושעל, גם האחרון, או מאזן האימה שנוצר בין טוצ'י, בנו המרעיש והשכן. העולם שטוצ'י רואה ומתאר לעולם מגוחך או ראוי לחמלה, וכך או אחרת לא יכול שלא להעלות חיוך.
הקומיות הזו אמנם מהותית לנקודת המבט של כל הסיפורים, אבל יש בה התבוננות מעמיקה, שמונעת גלישה לבידוריות חלולה. כך, לפרקים, אותה נימה ממש יכולה להפוך סאטירית ולזעזע. הסיפור "היי!" מתאר באותו אופן קליל ומשעשע למראית עין, שני ילדים עניים בכפר איטלקי, עד שבסוף הסיפור מתברר מה קרה להוריהם מוכי השחפת וכיצד הם עצמם מגיבים. בהערה שצירף טוצ'י לעורך כתב העת שפרסם את הסיפור לראשונה, הוא כותב: "את הסיפור דחו חמישה כתבי עת מובילים... תחת העילה היחידה של 'אי נעימות'. כולם שיבחו את הכתיבה...ואמרו לי שהם רוצים אותו, אבל האם אוכל לנסות להפוך אותו לפחות עצוב ומחריד?"
סיפור אחר, ששמו "מודיעין צבאי" וקטע ממנו מתורגם כאן, אמנם פחות "עצוב ומחריד" אך לא פחות עוקצני. טוצ'י מספר על לימודיו באיטליה הפשיסטית, כאשר יום אחד המשטר חייב את כל הסטודנטים במדינה בקורס "תרבות צבאית". על המשימה באוניברסיטה שלו בפירנצה, הופקד גנרל אומלל למדי, שכמי שכף רגלו מעולם לא דרכה במוסד אקדמי - חש מאוים ונבוך בערש ההומניזם.
כאשר הוא מוחלף בגנרל אחר, פשיסט הרבה יותר נחוש, הסיפור המחויך מקבל תפנית אירונית מרה, בוויכוח על מהלך ההיסטוריה האיטלקית שיקבע אם טוצ'י יעבור את הבחינה. או כמו שהוא עצמו מאבחן: "להיות צודק במחיצת איש צבא זה תמיד חסר טקט. באיטליה באותו זמן, זו היתה עלולה להיות טעות קשה".
במהלך הקריאה מתברר שהסיפורים שונים מאוד זה מזה, ונעים בין כפרים נחשלים באיטליה, צללי זיכרונות מרוסיה הצארית והווי אמריקני בורגני של שנות ה-70. למעשה הדבר היחיד שכורך אותם יחדיו הוא השתייכותם לביוגרפיה של טוצ'י ולפרספקטיבת המשכיל המשועשע. באמצעות נקודת מבט זו הוא מצליח לחבר יחד הלכי הרוח וזמנים שונים, אל סיפור חיים אחד.
סיפור איטלקי על אהבה וחושך
כל כתיבתו של טוצ'י אוטוביוגרפית במידה זו או אחרת. הוא חיבר שלושה ספרים באיטלקית ושלושה באנגלית, כשהבולט ביניהם הוא הרומן Before My Time, אפוס משפחתי שמזכיר את "סיפור על אהבה וחושך" גם בנוכחות הרוסית וגם בפרטנות החדירה לנפש הדמויות, במיוחד בדמותה של סבתו של טוצ'י. מה שהועבר בתחכום ושנינה קולעים בסיפורים הקצרים, זוכה כאן לטיפול נרחב וסבלני יותר, שהושווה בדייקנות וברוחב היריעה שלו לפרוסט ולטולסטוי.
חייו של טוצ'י עצמו אמנם נחלקו בין איטליה לארצות הברית, אבל צריך לומר שהוא לא נחשב
לחלק ממה שמכונה הספרות האיטלו-אמריקנית. הוא לא עוסק בסיפור ההגירה ההמונית מארץ המגף אל "העולם החדש" במשך שני דורות לפניו, ואיננו מתעכב על קשיי ההתאקלמות בו. ספינת הדגל של הספרות הזו היא בעיני רבים, ספרו המופתי והלא מאוד מוכר של מריו פוזו, מחבר סדרת "הסנדק", שבעברית נקרא "השדרה העשירית" (הוצאת נירם, תרגום: איטה ישראלי). בהקדמה כותב פוזו שזה הספר הטוב ביותר שכתב, ושאת סדרת "הסנדק" כתב כתגובה נזעמת לכך, שעד אז הוא אמנם זכה לשבחים - אך נכשל במכירות.
בהקדמה למהדורה מיוחדת של הספר, 30 שנה לאחר פרסומו, פוזו מתוודה שזה ספרו הטוב ביותר את סדרת "הסנדק" הוא כתב כתגובה נזעמת לכישלונו במכירות, למרות שבחי הביקורת, והשאר היסטוריה: יצירתו של פוזו עובדה לקולנוע, זכתה להצלחה מסחררת ועיצבה במידה רבה את הדימוי האיטלקי בתרבות הפופולרית. ואילו טוצ'י, לעומת זאת, שלא סטה מדרכו הספרותית הייחודית, נותר שם עלום שמוכר ליודעי ח"ן בלבד.
Niccolò Tucci , The Rain Came Last and Other Stories, New Directions, 1993, 223 pp.
Niccolo Tucci , Before My Time, Simon & Schuster, 1991, 648 pp.
