אלבום מופת? סליחה, נסחפתם

שלום חנוך - "מחכים למשיח"

לכאורה התלבש לו, לשלום חנוך. רק פעמים נדירות מצליח זמר דובר עברית להוציא שיר כזה, חמש ומשהו דקות של בטון יצוק, כביכול אנטי-להיט מובהק, עם קצב ועם אמירה ועם סיפור שמשאיר לך את הלשון שמוטה על הסנטר. חרף 27 שנים פסיכיות שעברו מאז, השיר "מחכים למשיח" נשאר מדויק ועל זמני. אבל אז, אחרי ששמעת אותו כמה פעמים בריפיט וחשת מיצוי קל, מיהרת להעביר מבט על רשימת שאר השירים באלבום הנושא את אותו שם, ושאלת את עצמך: מה, זה הכל?

עצבנו אתכם כבר פעם:

• למה אני שונא את פינק פלויד?
• האמנים הגדולים שפג תוקפם
  

כי משום מה, בימים שבהם ישראל שכשכה בבוץ של לבנון ובחורבות הבורסה, לאלבום הזה יצא איכשהו שם של נכס צאן ברזל. והשאלה היא למה? האם זה בזכות אווירת החוליו איגלסיאס הקיטשית של "דז'ה וו"? או בזכות הבלדות הסכריניות "ניסחף עם הזרם" ו"קרן שמש מאוחרת"? או אולי הודות לסאונד המתכתי והאנאכרוניסטי של התופים, הבס והסינתיסייזרים, זה שמסמל את כל מה שהיה רע במוזיקה של האייטיז?

"מחכים למשיח" היה בסך עוד אלבום של שלום חנוך, ולא בהכרח מהמוצלחים שבהם. אבל אתם אוהבים אותו, כי ככה זה, לפעמים הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.  (נעם גיל)

נירוונה - Nevemind

לא צריך מיד להתרגז, "נברמיינד" הוא אלבום טוב. מלא בשירים יפים, כביכול פשוט אבל עם עומק רב. אבל אלבום ששינה דור? האלבום ששינה את העולם? אחד מהאלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים? ב-21 השנים האחרונות "נברמיינד" זכה לתארים רבים שכאלה, אבל באמת שאף פעם לא הצלחתי להבין למה.

תחילה, תמיד חשבתי שדווקא "In Utero", האלבום האחרון ש"נירוונה" הקליטה מציג את יצירתיות הלהקה בצורתה הטובה והמרגשת ביותר. ו"נברמיינד" הוא בסך הכל אלבום שאפשר לסכם אותו ב"סבבה", מלא בשירי רוק קליטים שמשמחים או מעציבים בני נוער. אבל בדיוק באותה התקופה יצאו עוד כל כך הרבה אלבומים של להקות כמו "רד הוט צ'ילי פפרס", "מטאליקה", "סאונדגרדן", "פרל ג'אם", "גאנז אנד רוזס", להקות שזכו להצליחה אדירה, אבל אף אחת מהן לא זכתה להפוך לקונצנזוס כל כך פופולרי כמו "מריח כמו רוח נעורים".

וחבל, כי המוזיקה שם מעניינת הרבה יותר. לפעמים אומרים שהקסם ב"נבמרמיינד" הוא דווקא בגלל שלהקה אינה מפוארת מוזיקלית ופשוט נותנת את מה שיש לה בכל הכח. אבל גם במקרה הזה, מדובר בהגזמה פראית - ובסופו של דבר, התקשורת ודמות הרוק-סטאר של קורט קוביין הם שהפכו את האלבום למעניין הרבה יותר ממה שהוא במקור. כשקורט קוביין מת, דייב גרוהל המתופף הקים את "פו פייטרס". ובתור הזמר והמנהיג של הלהקה החדשה, כל אלבום שהוא עשה יצא טוב יותר ממה שעשתה נירוונה. כשחושבים על זה, "פו פייטרס" היא אחת מלהקות הרוק הטובות בעולם, "נירוונה" היא סבבה.  (אור ברנע)

רדיוהד - "OK Computer"

זה קורה כבר עם הצליל הראשון של השיר הפותח. עם הדיסטורשן העדין והחללי של "Airbag", והקול המאנפף שמגיע בעקבותיו. כאילו הרמקולים מסתכלים לך בעיניים, נותנים לך סטירה קלילה אך תקיפה ואומרים: "תקשיב לי, טמבל, אני מאסטרפיס!".

במשך שנים ניסיתי להבין איך לעזאזל "OK Computer" זכה למעמד של אחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה של הרוק. נכון, זה לא שמדובר ביצירה מזעזעת - יש שם אפילו כמה שירים שאני מסוגל לשמוע היום בלי שיעוררו בי צורך עז לקפוץ מהמרפסת - אבל יצירת מופת, באמת?

האמת היא שמבחינת כתיבת שירים, "The Bends" היה ונשאר האלבום הטוב ביותר של רדיוהד. קליט אבל לא מתחנף, מעניין אבל לא "מיוחדג'". ואז הגיע "OK" שלקח את כל מה שעבד בקודמו, וסיבך אותו עם מקצבים מתחלפים, צלילים פסיכדליים מעצבנים, בכיינות מוקצנת מהרגיל של תום יורק, אלקטרוניקה מלנכולית "פורצת דרך" (לא, היא לא) וקול רובוטי מעצבן שמפריע בין השירים. או בקיצור: אלבום שנוגע בדיוק בעצב הרגיש של חובבי מוזיקה מיוסרים וגורם להם לחשוב שהם אנשים טובים יותר רק בגלל שהם שומעים את השעמומון הזה.

כמה שנים מאוחר יותר, רדיוהד יביאו את היהירות שלהם לשיא חסר תקדים ב-"Kid A", אלבום שחשף את מעריציהם למוזיקה אלקטרונית ועדכנית פר-אקסלנס. איזה מזל שבאותה תקופה כבר היו בסביבה להקות אלקטרוניות אמיתיות שגם עשו את זה טוב. (דרור עמיר)

היהודים - "מציאות נפרדת"

אי שם בשנות ה-90 כולם התחילו לדבר על "היהודים". אני זכרתי משהו על "תום והפצצה" שהופיע לפני כן וכולם רק אכלו לי את הראש על הלהקה המופלאה הזו שלא מקודמת בשום מקום ולא נכנסת לאף פליי-ליסט והוציאה אלבום מדהים - "מציאות נפרדת" (1995).

אלבום, כן. מדהים? לא. עזבו רגע שברחתי משתי הופעות של הלהקה בדרך כי הרגשתי שאנחנו משחקים ב"כאילו", כמו שיובל בנאי ומשינה שמו מדבקות של קעקועים בהופעות בימי מפלצות התהילה, כך גם היהודים הם כאילו. כאילו רוק, כאילו לא מפה. הכל מפה, הכל אותו דבר, והמעבד שלכם הוא בודגוב, כן, ההוא מלהקת ברוש ב"זהו זה".

עברו 17 שנה. קריאה בטקסטים גורמת להבין דבר אחד: אם השירים היו יוצאים ב-2011, ללא ספק היינו חושבים שכותב המלים הוא יוסי גיספן:"איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא. איך תמיד נכבה האור כשאני בוכה?" (מחפש תשובה), "אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע זאת אני" (קח אותי), "אני יודע שנסעת בהודו הסתובבת ועישנת את המזח. אני יודע שאמרת הבן זונה בוגד .כן בטח" (אלה). על גיספן כולם אוהבים לרדת אבל היהודים? מאסטרפיס!  (רן רימון)

יו2 - "Achtung Baby"

האלבום הנחשב ביותר של הלהקה האירית המצליחה בעולם בכלל לא אמור היה לצאת לאוויר העולם. חברי הלהקה שהתכנסו באולפן הקלטות בברלין ב-1991 רבו ללא הפסקה וכמעט התפרקו. בסוף זה לא קרה ו-Achutung Baby הפך ללהיט עולמי שמכר 18 מיליון עותקים והוליד את אחד מסיבובי ההופעות הגרנדיוזיים בהיסטוריה.

 "one" להיט שסוחב על הגב אלבום שלם

נכון, עם הצלחה אי אפשר להתווכח, אבל אפשר לנסות. ונכון, האלבום הנפיק שלל להיטים, אבל למעט שיר אחד אף אחד מהם לא קרוב להיות קלאסיקה. אילולא משקפי הזבוב של בונו, מישהו היה זוכר את The Fly? אם השילוב של רוק, פופ, אלקטרו ודאנס לא היה תופעה חדשנית, מישהו היה מתלהב מהשיר חסר הפשר והתוכן Even Better Than the Real thing?

אז מה מיוחד באלבום הזה שהפך אותו לאחד מאבני היסוד של הפופ בשנות ה-90? יכולה להיות רק תשובה אחת. למעשה, התשובה היא אחת, אבל באנגלית. השיר האהוד ביותר של אותו עשור, לפי מצעדים שונים שנערכו בישראל ובעולם, פשוט סוחב על הגב אלבום שלם. One הרוויח ביושר את מקומו בדברי הימים של הפופ, אבל הוא לא סיבה לפאר אלבום שלם. בטח ובטח כשהוא בכלל לא מרגיש כמו חלק אורגני מ-Achtung Baby, אלא נשמע כאילו גזרו אותו מ-Joshua Tree.  (נתנאל שלומוביץ)

מדונה - "Ray Of Light"

"ray of light", האלבום שזכה עם יציאתו בשלושה פרסי גראמי והוכתר בשנת 2002 על ידי צופי VH1 כאחד מעשרת האלבומים הגדולים בכל הזמנים, נכשל במבחן הזמן. אין ספק, בסוף המילניום הקודם, מדונה הייתה עם האלבום בשיא גדולתה. "Frozen"" עם הקליפ המהפנט, "Ray of Light" הקצבי שכולם רקדו לצליליו, ו-"The Power of Good-Bye" ה"איכותי" - היו להמנונים של סוף שנות ה-90.

קרוב לחמש עשרה שנה מאז יציאתו, מותר לקבוע שלא רק שהאלבום לא מעניין, גם אף אחד מלהיטיו הגדולים לא מרגש או עומד בזכות עצמו כסינגל שממש בא להאזין לו. הצליל האלקטרוני שאפיין את שיר הנושא של האלבום נשמע בדיעבד כאסופת צרחות של המלכה האם, ב - "Skin" היא עושה בדיוק את ההיפך ולוחשת על רקע צלילי טכנו שנשמעים כמו מסיבת טבע גרועה במיוחד, ו-"Shanti/Ashtangi" הוא ניסיון גרוע לחדש עם ז'אנר מוזיקת עולם שרק עושה חשק לקפוץ לצד הגופות בנהר הגנגס, בתקווה לישועה. איך סיכם את זה אלטון ג'ון לאחרונה: "היא גמרה את הקריירה, היא ממש גרועה".  (אבי שושן)

בק - "Sea Change"

לפני עשור הוציא בק את אחד מאלבומיו היותר מוערכים, אלבום שמיני במספר שזכה להמון אהבה מהמבקרים ואפילו הגיע למקום השמיני במצעד הבילבורד היוקרתי. מספר שנים אחר כך הוא אפילו קיבל אלבום זהב. אבל כגודל ההייפ כך גודל האכזבה, לפחות עבורי.

Sea Change מתיימר להיות אלבום נוגה, מלא בכאב ובמלנכוליה של בק, שנכנס כל כך טוב לתבנית האמן המיוסר. אהובתו שאיתה אמור היה להתחתן, עזבה אותו - ככל הנראה אפילו בגדה בו - והוא עשה את הדבר המתבקש: נכנס לאולפן והקליט אלבום.

ההבטחה לאלבום שהוא לא פחות ממדהים וממכר הגיעה גם לאוזניי וחיכיתי כל כך

 לשמוע אותו. אני עוד זוכרת את ההתרגשות באותו בוקר בו הגיע השליח לחנות הדיסקים בה עבדתי עם קרטון מלא בהבטחות. קרעתי את עטיפת הניילון מעל הדיסק והכנסתי למערכת. הנה זה בא, האלבום הגדול של בק, האלבום שייחשב כיצירה הגדולה ונקודת המפנה בקריירה המוזיקלית שלו.

ואז זה התחיל: המלנכוליה של בק היתה לא יותר מאסופת יבבות מתמשכות, שבמקום לגרום לי להזיל דמעה ולקלל את החברה שלו, גרם לי ללא פחות משעמום. המלנכוליה המתוקה והמובטחת היא בעצם אנמיה קשה. שטיח מוזיקלי ארוך ואחיד של פיהוק. אני קוראת ושוב ושוב את הביקורות ולא מאמינה. "מה אני מפספסת פה?". אבל לא נעים להגיד בקול רם, בכל זאת, אלבום של בק. ההבטחה הגדולה של השנה.  (יעל לינזן)