ספורט וכלכלה: סין לא סתם זכתה בהרבה מדליות

האולימפיאדה, שזה עתה ננעלה, מפגישה אותנו אחת לארבע שנים עם אנשים מכל מדינות העולם אשר מתחרים במגוון רב של מקצועות ספורטיביים. זה מעורר הזדהות, התרגשות וגאווה לאומית, וזה גם מאפשר להשוות בין המדינות.

מאמרים אחרונים מאת טל רשף :

• משנתו של גנדי - הרוח החיה בכלכלה של הודו
• המזרח רוצה את הטכנולוגיות הישראליות
• אנרגיה סולארית: ישראל מפתחת, סין מיישמת
  

מההשוואות הללו ניתן ללמוד דבר או שניים אודות מדינות בעולם, ועד כמה שזה ישמע מפתיע, זה יכול גם להאיר על נושאים הלקוחים מהסחר העולמי. יש מדינות שקנו לעצמן חזקה על מקצועות מסויימים, ידוע כי האמריקאים והמדינות הקריביות מובילים בריצות קצרות. למה? אולי בגלל נתונים פיזיים של צאצאי עבדים, ונכתבו על כך תיאוריות שונות.

השחיינית הסינית יה שוויין(צילום: EPA)

המזרח אירופאים המוצקים מובילים בכדור ברזל, ומזרח אפריקה בריצות ארוכות. כל אלה נובעים בעיקר מנתונים פיזיים טבעיים בעיקרם. לצידם קיימים מקצועות הנשלטים על ידי מדינות שבהן הם בבחינת מסורת: סירות משוטים בבריטניה, כדורגל בברזיל, היאבקות בארצות מרכז אסיה.

הקטגוריה השלישית, זאת שיש בה השלכה על תחומי הכלכלה, היא מקצועות בהם שולטות יותר ויותר מדינות מזרח אסיה, ובעיקר סין, בגלל מה שנראה כמו "תאימות תרבותית". כן, לא רק סין, לצידה זוכות במדליות הללו גם טיוואן, יפן, קוריאה וסינגפור.

בואו ניכנס אל סדר יומו של קופץ מקפצה, מה שנקרא קפיצה אמנותית. יותר מאשר לדאוג לכשרו הגופני הוא נדרש קודם כל לתרגל ולתרגל. המובילים בקפיצות אמנותיות הם גברים ונשים שקמים בבוקר, מגיעים לבריכה, עולים למקפצה, קופצים, מקבלים הערות מהמאמן, עולים למקפצה שוב, קופצים, מקבלים הערות, עולים שוב... מרבית הספורטאים המערביים מתקשים לשוב ולתרגל בדיוק אותו דבר פעם אחר פעם במשך שעות רבות כל כך.

(צילום: AP)

מי שגדל במערכת חינוך מערבית, המעלה על נס את המענה האישי לכל תלמיד והיכולת של היחיד להתפתח, מתקשה להכפיף את עצמו למערכת כזאת. במקרה הטוב הוא יגדיר אותה כמשעממת, ובמקרה הפחות טוב הוא יגדיר אותה כבלתי אנושית, והשגרה הזאת מתחילה לעתים כבר בגיל ארבע.

דיווחים ממחנה האימונים של נבחרת סין יודעים לספר כי הספורטאים עושים זאת תשע שעות ביום בכל יום מימות השבוע, ולשונות רעות גם יודעות לרכל שחלקם מתגנבים ובאים לתרגל במהלך סוף השבוע. האימונים בהחלט הוכיחו את עצמם: סין סיימה שנייה בטבלת המדליות עם 87 בסך הכל (22 ארד, 27 כסף ו-38 זהב).

בברזיל זה לא היה עובר 

לא מדובר רק בקפיצה אמנותית לבריכה. מדובר בכל מקצוע שיש בו תרגול שחוזר על עצמו באופן שגרתי שוב ושוב. אין צורך לחזור על שגרות כאשר עוסקים בספורט של פעולות ארוכות כמו ריצות או שחיה. גם אין צורך בשגרות כאשר מדובר במקצוע שבו יש צורך מתמיד לאלתר, להפעיל דמיון ולהפגין וירטואוזיות.

הילד בחוף איפנמה שחולם להגיע לנבחרת ברזיל יכול לשחק ימים שלמים עם חבריו בכדור עשוי סמרטוטים, הוא מלהטט, הוא מכדרר וסוחט תשואות, אך מה היה קורה אילו נדרש לעלות למקפצה, לקפוץ, לקבל הערות, לעלות שוב וחוזר חלילה? לזה קוראים בפורטוגזית "לא בבית ספרנו".

אוהד צפון קוריאני במשחקים האולימפיים(צילום: AP)

סין דוהרת קדימה במקצועות של שגרות: התעמלות קרקע, התעמלות מכשירים, שחיה צורנית, קליעה, גם פינג פונג, למי שמכיר את דרכי האימון בו, עונה להגדרה הזאת וראו את התוצאות. השחקן המתרגל במשך שעות רצופות הגשה של כדור יחיד דומה לתלמיד הסיני לציור היושב בסדנא ימים שלמים וחוזר עם המכחול העשוי שערות סוס על משיכת מכחול יחידה.

הפרשן בתחום זה בערוץ הראשון ציין שהשחקן והשחקנית בסין מתאמנים דרך קבע תשע שעות כל יום ליד השולחן עם המטקה בעוד הישראלי עושה זאת לכל היותר במשך תשע שעות, וגם זה לא בכל יום. זאת לא רק בעיה של משכורת, מדובר גם ביכולת המנטלית לחזור שוב ושוב על אותה פעולה.

התמודדות עם שטפונות - ועם משטר אימונים

בבסיס הדבר ניצבת תרבות שצמחה עוד לפני אלפי שנים בשדות האורז וסביב נהרות העולים על גדותיהם. מדובר בתרבויות שבהן על מנת לשרוד היה צורך לפעול בצורה מתואמת וסבילה ומתוכננת בדרך אחת נתונה, כי לא ניתן להפעיל אלתור ודמיון כאשר מכשירים שטח לשתילת אורז. יש צורך ליישר באופן מוחלט את השטח, להגביה סוללה מכל עבריו, לחפור אליו תעלת השקיה בזווית נתונה, לשתול בצורה מתואמת בין שותלים רבים ולשוב לשדה בכל יום על מנת לפקח על ההשקיה מהתעלה.

זה שונה מאוד מעבודתו של רועה הצאן של ספר בראשית, או מעבודתו של מגדל התירס באדמות מקסיקו, למשל. גם התמודדות עם שטפונות היא עבודה סיזיפית הדורשת תיאום בין אנשים רבים, מחייבת חזרה על פעולות שוב ושוב, ולמעשה אין בה מקום לאלתור. עיגול פינות משמעו חורבן של הכפר והשדות.

המתעמלת הסינית קצ'ין הא(צילום: EPA)

קו נמתח בין הבוץ של שדה האורז לבין פסי היצור של שנז'ן וכמובן לאולמיפיאדת לונדון. הרקע הזה בו צמחה תרבותן של סין, ויטנאם ויפן מכשיר אומות שלמות לפעולה מתואמת, קבוצתית, שגרתית, שבה יש צורך לשוב ולעשות את אותה פעולה שוב ושוב, היא מכשירה את הסטודנטים במזרח לשינון שיש בו ידע רב ומעט מאוד מחשבה, היא מאפשרת הקמת פסי יצור בהם רכונים פועלים במשך ימי עבודה שלמים על פעולה החוזרת על עצמה שוב ושוב.

ההכנה של שדות אורז וההיערכות למניעת שטפונות יוצרים חשיבה תרבותית המכשירה אדם לעלות על המקפצה, לקפוץ, לקבל הערות ולעלות שוב במשך ימים שלמים.

מערביים יתקשו להסתגל 

מחנות האימון של ספורטאים סינים הם מסגרת שמערביים יתקשו לעמוד בה, יש מקצועות בהם דרך פעולה זאת מביאה תוצאות וכבר ראינו במה מדובר. כך גם בבתי הספר הסיניים בהם 50 תלמידים לומדים בכיתה אחת ימים שלמים כמעט בלי הפסקות (ובלי מזגן בדרך כלל), ועיקר פעולתם היא לרשום את דברי המורה. לא, בטירונות של חיל הרגלים של סין לא מתקבלות תלונות של הורים למפקד הביס על עומס אימונים וחוסר שעות שינה. זאת סין, זה לא המערב - לטוב ולרע גם יחד.

המזרח, ובראשו סין, הפך להיות פס היצור של העולם ומי שמבין ממה זה נובע יכול לצפות כי זה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. זה צריך להיות מוצג בפני כל מי שעוסק בסחר חוץ ורוצה להבין את אסיה. מי שרוצה למצוא את המקום בו אנו חזקים מול אסיה כדאי שיזכור כי המחיר של תרגול ושגרות ושינון הוא בהיעדר יכולת המצאה, אלתור ומקוריות.

אצלנו אין מדליות אבל מאותה סיבה בדיוק ישראל אטרקטיבית מאוד בקוריאה, הטכנולוגיות הישראליות מבוקשות בסין, ובאסיה הפכו לשם דבר הן ההיי-טק הישראלי והן הקלינטק הישראלי. את השוני הזה רואים את זה בספורט ורואים זאת גם בטכנולוגיה, וזה מגדיר חלוקת תפקידים בכלכלה העולמית, זה משאיר אותנו בלי מדליות אבל פותח אופקים כלכליים ועסקיים עצומים.

טל רשף מנהל את פורום אסיה-ישראל לעסקים, יועץ, מרצה ומפתח עסקי לעסקים באסיה , מחבר הספר המדריך הישראלי לעסקים בסין ומרצה לתרבויות בחברות ובחוגי בית