סוף עידן החובבנות / על כישלון הישראלים בלונדון

אין חדש תחת השמש. כך ניתן לסכם את הופעת ספורטאי ישראל באולימפיאדת לונדון, וכל עוד לא תשתנה בינוניות עסקני הספורט, והבקרה עליהם, קלוש הסיכוי שיחול שינוי. בגרנו מאותם ימים בהם צמד המילים "הפסדנו בכבוד" סיפק חלופה לניצחון.

מסכמים את אולימפיאדת לונדון ב-ynet ספורט:

• מבחן אנגלי: מה אתם זוכרים מהמשחקים האולימפיים?
• תמונה אחת שווה אלף מילים
• הרצפה עקומה, המים עמוקים - הישראלים מתרצים
• צפו בקליפ הסיכום של לונדון 2012
  

הכשל חוצה את כל ענפי הספורט ובולטת במיוחד מלכת הספורט, האתלטיקה הקלה, אשר הייתה קיימת בישראל של פעם, כאשר חמישה אתלטים ייצגו "בכבוד" את המדינה הצעירה בהופעה אולימפית ראשונה (הלסינקי 1952). העובדה ששיאים אשר נקבעו ע"י אסתר שחמורוב ושאול לדני לפני 40 שנה טרם נשברו מדברת בעד עצמה, וזאת למרות שגם חוק השבות נוצל בישראל כפלטרפומה אולימפית.

אסתר רוט שחמורוב. השיאים שלה עדיין לא נשברו(צילום: יועד כהן)

גם השחייה, התחום הייצוגי השני בחשיבותו במשחקי האולימפיים מדשדש, וככל שנמוך יותר רף הציפיות - כך גדול יותר הישג העסקנים המטיילים ברחבי

העולם. עסקנים המטיפים למצוינות ומיישמים בינוניות.

יעקב טומרקין. הכישרון הגדול ביותר שקם לשחייה הישראלית(צילום: אורן אהרוני)

כסף אינו מהווה מגבלה יחידה, ודאי לא עיקרית, לבינוניות הספורט הישראלי, בזירה המקובלת בעולם המודרני כאמת מידה לנפש בריאה - בגוף בריא. החפיפניקיות השולטת בישראל באה לידי ביטוי בהגדרת יעדים נמוכה, וזו נשלטת ע"י עסקנים כוחניים המחזיקים בעמדות מפתח, פעמים רבות בריבוי תפקידים ובניגוד עניינים.

השינוי העיקרי שהתרחש במהלך השנים הוא עליה במספר מיליוני הדולרים שמשקיעה ישראל עבור השגת מדליה מקרית ובודדת, אם בכלל. מביכה מכל היא חגיגת הפוליטיקאים וראשי הוועד האולימפי סביב ספורטאי בודד, זה או אחר, אשר אם זכה במדליה מקרית הציל את המורל הלאומי מאסון נוראי. הכל מזדמן ומקרי, אם לא פרובינציאלי, "בין סקנדל לפסטיבל".

לימור לבנת. "בין סקנדל לפסטיבל"(צילום: אורן אהרוני)

אנחנו מתבוססים בשלולית בה עסקני שוליים מצפים לניסים ומגדירים אתגרים נמוכים לעם אשר מחפש גיבורים לרגע. ניתוח מקצועי של הדברים עלול להיבלע, בין פצצה אירנית לגזרות הכלכליות. לפני כשנתיים ערכה קבוצת שחייני עבר

מסמך ובו הגדרת מטרות והתווית מסלול למען הפיכת השחייה לספורט לאומי, תוך שאיפה להפוך את ישראל למעצמה בענף זה.

מספרים לנו שאנו מדינה קטנה, ושהצבא קוטע קריירות של ספורטאים מחוננים, אך לא כך פני הדברים. מדינות בסדר גודל דומה לשלנו, כמו הונגריה, דנמרק, הולנד, סרביה או ליטא יכולות, וישראל אינה יכולה? מדליות זהב אולימפיות בשחייה הוענקו בלונדון גם לילדות בנות 15 ו-17. הישגים בספורט נמדדים במדליות, ולא בהצהרות.

המשלחת הישראלית. נמדדת במדליות ולא בהצהרות(צילום: Gettyimages)

שרת הספורט מינתה לפני כשנתיים וועדה בראשות שופטת בדימוס לבדיקת המתרחש באיגוד השחייה. מסקנות הוועדה היו קשות. השרה אימצה אמנם את המסקנות, אך פרט לדיבורים לא עשתה דבר.

הצבת יעדים גבוהים תחייב שינוי קיצוני בהרגלי עבודה של אותם עסקנים, כולל ניתוקם מניגודי עניינים, אבדן שליטה וטובות הנאה, והחמור מכל, הצורך להודות בכישלונות בעתיד. את תוכן ההשמצות האישיות, להן זכתה כבוד השופטת בדימוס מראשי איגוד השחייה, ראוי לגנוז, למען כבודה וכבודנו.

רביעיית השליחים של ג'מייקה. שם אין מצוין בודד(צילום: AFP)

השחייה הישראלית צריכה ויכולה להיות חלון הראווה של הספורט במדינת ישראל, ולא על חשבון ענפים אחרים, אלא למען שינוי תדמית לאומית, כלפי פנים וכלפי חוץ. שילוב גורמים החל ממזג אויר מתאים וכלה בנוער חסון עשויים להקנות לישראל מעמד מכובד בענף ספורט ייצוגי מהמעלה הראשונה כבר בעוד 4 או 8 שנים.

מדובר בראש ובראשונה בהצהרת כוונות לאומית, הקצאת משאבים לא גדולים, מניעת נגודי עניינים בהתנהלות מובילי הענף, ובניית מסגרת מעקב רציף לעמידה ביעדי ביניים. יש בישראל אנשי מקצוע מעולים בתחום השחייה, וחשוב מזה, יש לנו נוער נהדר. אין יחסי ציבור טובים לישראל בעולם הרחב כחברה בריאה, אם אכן היא בריאה. כישלון לונדון שהיה צפוי מראש מחייב הכרזה לאומית על תום עידן החובבנות של עסקני הספורט.

יונה תדיר הוא פרופסור לגינקולוגיה ומיילדות באוניברסיטאות תל-אביב וקליפורניה. הוא שחיין עבר בהפועל ת"א, כיום שחיין מאסטרס בקבוצת אקוותיקים גבעת חיים. תדיר מחזיק בשיאי ישראל ב-50 מטר חתירה ופרפר לגילאי 60-65 ושותף לרביעיית השליחים של ישראל המחזיקה בשיא אירופה ב-4X50 מעורב.