זיקוקי שיפון: סיור מזקקות ויסקי בארה"ב

1. ג'ורג'

תחנת יוניון בוושינגטון היא כל מה שאתם יכולים לצפות לו מתחנת רכבת בעיר הבירה של ארצות הברית של אמריקה. זה לא ממש מפתיע, כי זאת כנראה העיר הכי משתדלת-להיות-אירופית שתמצאו בטווח טיסה של איירבאס 320. זה מסביר למה יש בה המון מדרגות רחבות, קשתות ניצחון, תקרה בגובה כמה עשרות מטרים, קילומטרים מרובעים של שיש ושעונים גדולים. בת 105 שנה התחנה הזאת, שזכתה לתואר האמריקאי המחייב "אוצר לאומי". ככה זה כשאתה משקיע משהו כמו 700 מיליון שקל מכספי מיסים בשיפוץ תחנת רכבת.

עידן הקרח: המדריך המלא להכנת גלידות ביתיות

צנים הפלאים: כך תשדרגו את הטוסט שלך בסטייל

ארז קומרובסקי מציג: לחמי מחבת קיציים

שלא כבני המקום הנפלטים ממאות קרונות במהלך כל יום, האחרים עוצרים לזמן מה, נותנים להוד ולהדר שבארכיטקטורה הקלאסית לעטוף אותם. מצלמים קצת, מצטלמים קצת, אולי שותים קפה קטן באחת הפינות המרהיבות של אחד האולמות. גם אנחנו עצרנו. איפה לעזאזל האוטובוס שייקח אותנו למזקקה?

גם התרנגול שותה ויסקי?(צילום: הלל פוסק)

הכל בארצות הברית מתחיל במייסדים. וושינגטון, וגם בנג'מין פרנקלין ותומס ג'פרסון. שלושתם, אגב, ממש אהבו לשתות. אהבו עד כדי כך שהחליטו לייצר. פרנקלין הלך על בירה, ג'פרסון בחר ביין. וושינגטון בוויסקי, ולא רק בגלל האהבה.

קבלו את זה קצר, בלי להיכנס להיסטוריה מורכבת: וושינגטון היה הנשיא הראשון של ארצות הברית, כפי שרוב בני התמותה יודעים. מעטים יותר זוכרים שהוא שירת בתפקיד שתי קדנציות, ושיחרר את עצמו הביתה ב-1797. וכשאומרים הביתה מתכוונים לחתיכת אחוזה מפלצתית שהתפרסה על פני עשרות קילומטרים מרובעים, והייתה עמוסה בעבדים שחורים ובאנשי תחזוקה אחרים, לבנים, ולא לגמרי ליברלים. ואיך אומרים, כולם היו חייבים לאכול.

לוושינגטון היה כסף. למעשה, אחרי חתונה עם בת לאחת המשפחות העשירות בווירג'יניה הוא היה מפוצץ בכסף. ובכל זאת זה לא הספיק. גם לא הפנסיה מהבית הלבן. מה שכן הספיק היה רעיון די מקורי: מאגדים יחד כמה בעלי חוות בגודל מדבר סיני כל אחת, שמים כמה דולרים בחשבון משותף, ומקימים מזקקת וויסקי על בסיס שיפון. דודי נחושת, מדורות עץ, טחנת גריסה מופעלת במים וקצת מקום לאחסון התוצרת בחביות. עבד לא רע המיזם הזה, וושינגטון בטח היה די מרוצה. כעבור שנתיים הוא עמד להחזיר את נשמתו לבורא עקב הצטננות שהסתבכה ורפואה ציבורית לא משהו, ואולי בגלל זה נתן הוראה לשחרר את כל העבדים באחוזה.

לא התנגד לטיפה מרה או שתיים. ג'ורג' וושינגטון(צילום: shutterstock)

אחרי עשר שנים הושמדה המזקקה. עניין של הצתה חשודה, אתם יודעים איך זה, ובמשך 200 שנה פלוס-מינוס היא גם נותרה ככה, עד שהוחלט לשקם ולפאר את אותה חתיכת היסטוריה משכרת. כל המבנים וציוד הזיקוק והתעלות שהזרימו מי מעיין וערוגות הפרחים שמסביב שוחזרו אחד לאחד ואחת לאחת. היום מייצרים שם וויסקי שאפשר לשתות, אבל רק כמזכרת. שזה יפה ומרגש, רק שאנחנו מעדיפים את הסוג שמוזגים לנו בכוס.

2. וודפורד

וודפורד רזרב היא בפער גדול המזקקה היפה ביותר על ציר הוויסקי האמריקאי. באתר שהיא נמצאת בו זיקקו כבר ב-1797, מה שהופך אותה לוותיקה ביותר בקנטאקי, אבל וודפורד רזרב עצמה היא בת 16 בלבד. אחרי סדרה של קניות ומכירות רכשה את האתר בראון פורמן, אחת מחברות האלכוהול הגדולות בעולם, וב־1996 השיקה את וודפורד רזרב על חורבות המזקקה המאובקת בת המאתיים ומשהו שנה של אלייז'ה פפר.

"יצר בהקפדה, שתה באחריות", זאת סיסמת השיווק של המזקקה החדשה. היום מתסיסים שם את התירס במכלי עץ ענקיים ומזקקים בדודי נחושת ברבוריים ודקי צוואר לצד נחל קטן ויפהפה, ועושים את אחת מעבודות המיתוג והאריזה היפות בעולם הברבן ואולי בעולם הוויסקי בכלל. על היעדר המסורת הם מפצים בבקבוקים יפהפיים, ובזמן קצר יחסית יצרו לעצמם תדמית של ברבן עילית שברבנים בני עשרות שנים לא הצליחו ליצור.

הרעיון לייצר פרימיום ברבן נולד בבראון פורמן מהתחושה ששוק הברבן העולמי משתנה. היצוא המתגבר, עם העובדה שהברבן התחיל לזלוג החוצה מחגורת התנ"ך, הביאה אותם למסקנה שהעולם מחכה לטעמי ברבן מורכבים יותר.

לפני שנתיים הם הפכו לברבן הרשמי שאיתו מערבבים את המינט ג'וליפ בקנטאקי דרבי,

וסופר פרימיום מינט ג'וליפ נמכר שם באלף דולר לכוס. אלא שמבחינה מסחרית טהורה, וודפורד עדיין לא לגמרי שם: הם מוכרים כמעט מיליון בקבוקים בשנה, מספר מגוחך במונחים ג'ק דניאלסיים. אבל הם אופטימיים, והאמת היא שיש להם סיבה טובה. הברבן של וודפורד רזרב חלק ואיכותי, במיוחד הדאבל אוק. וחוץ מזה יש להם אחלה חנות מזכרות.

3. ג'ים

ג'ימי ראסל, המאסטר בלנדר של וויילד טרקי, נראה בדיוק כמו שמאסטר בלנדר צריך להיראות. הוא עובד במזקקה מ-1954 ("הבן שלי חדש כאן, רק 31 שנה"), ובתוך השלדה הגדולה שלו מסתתרים ניסיון וקסם אישי שאפשר לפגוש רק מצידה השני של הביצה, אצל המאסטר בלנדרים הסקוטים.

כששואלים אותו מה ההבדל בין וויילד טרקי למזקקות אחרות הוא שואל "איזה מזקקות אחרות?", ואם מתעקשים איתו אז יש לו ראשי תיבות לכל המתחרים: SOB, כלומר Some Other Brand. אחרי 50 שנה במזקקה קיבל ראסל טבעת זהב ענקית ועליה חקוק תרנגול פרא, ומבט מקרוב על האיש מגלה תופעה מעניינת שנהוג לייחס דווקא לכלבים ולבעליהם: הוא נראה קצת כמו תרנגול ענקי בעצמו.

לא פראיירים וויילד טרקי. יש להם כמעט חצי מיליון חביות שמתיישנות במחסנים, הם חזקים מאוד בשווקים כגון יפן ואוסטרליה, וכמו יצרני ברבן גדולים אחרים גם הם מהספקים הגדולים ביותר של חביות לוויסקי הסקוטי. הסיבה לעובדה האחרונה עשויה להפתיע אתכם. כדי שברבן ייקרא ברבן מותר להשתמש בחבית שהוא מתיישן בה רק פעם אחת, וזה צריך להיות למינימום של ארבע שנים. גם אם אתם חובבי סקוטש כמונו אין דרך אחרת להסתכל על זה: תעשיית הוויסקי הסקוטי חיה מהשאריות של תעשיית הברבן.

כמעט חצי מיליון חביות מיישנות בנחת במחסנים(צילום: הלל פוסק)

הליין של וויילד טרקי מצוין כמעט כולו, ומה שמצוין בו במיוחד הוא וויסקי השיפון. התרנגולים הבינו שכדי לקרב לקהל הלקוחות שלהם שתייני סקוטש, שבדרך כלל נרתעים מהמתיקות הברבנית, הם צריכים להציע מוצר באמצע הדרך ביניהם. לכן הם הלכו בכל הכוח על וויסקי שיפון. קשה להאמין שיצא לכם לשתות אותו, כי מתברר שיש מחסור עולמי בשיפון בשנים האחרונות (זה לא אנחנו, נשבעים) ולמזקקה של וויילד טרקי הוא מגיע כל הדרך מגרמניה. כך או כך, זה באמת יופי של משקה.

4. דומיניק

תעשיית הברבן מנסה להעביר מסר דומה מאוד לזה של תעשיית היין, כלומר שהברבן הוא תבנית נוף מולדתו, ויותר מזה הוא תבנית של האנשים שעושים אותו. אבל את המסר השיווקי העוד יותר מורכב שמעבירה מסורת זיקוק שכולה וינטג' היטיב לסכם דומיניק רוסקואו, עורך לשעבר של ה"וויסקי מגזין", שלילה אחד גרמנו לו לשתות כל כך הרבה שהוא הלך לישון עם פינגווין (סיפור אמיתי. בהזדמנות): אבא שלך אולי מיושן, אבל סבא שלך מגניב.

הביקור שלנו בג'ים בים היה קצר במיוחד בגלל טיסה מוקדמת, אז השלב הכי נחמד בו היה סיפור ששמענו בדרך. רוסקואו סיפר לנו שאיש עסקים מקומי הקים חנות אמבטיות גדולה, ולצערו גילה שאנשי אזור קלרמונט בקנטאקי פשוט לא עושים אמבטיות.

מכיוון שהוא נתקע עם כמות ענקית של אמבטיות ונדרש לפיתרון יצירתי, הוא שתל בתוכן איקונין של הבתולה מריה. את האמבטיות החדשות הוא מכר כמעין מקדשים קטנים, והציע למקומיים לתקוע אותו לגובה בתוך האדמה, כמו בתמונה כאן למעלה. בתוך כמה שבועות הוא העיף את כל הסטוק.

האמבטיה הקדושה(צילום: הלל פוסק)

5. האל

מנצ׳סטר האמריקאית היא העתק דהוי של מולדת היונייטד הלא נורא צבעונית בעצמה. זו עיירה שאי אפשר אפילו לקרוא לה מנומנמת כי אולי היא תתעורר, אז אחרי ארוחת בוקר של חביתה עם קצת ביצה והרבה מאוד גבינה צהובה שמנו את פעמי האוטובוס שלנו למסלול מרוצי הסוסים בלקסינגטון שבקנטאקי, מיסודם של האל הדלי וחבריו חובבי הסוסים. הנסיעה למסלול ארכה ארבע שעות, שזה טוב כי זה בדיוק הזמן שנדרש לנו כדי לענוב עניבה.

אין מה לעשות: בקינלנד, מסלול מרוצי סוסים שנמצא קילומטר מחוץ ללקסינגטון, יש קוד לבוש נוקשה מאוד. העובדה שהעניבה האחרונה שרובנו לבשנו הייתה ירוקה ובצופים לא הרשימה את המקומיים, והם מצאו את עצמם אחראים שלא בטובתם לכמה מהאקזמפלרים האופנתיים היותר מביכים שדרכו על דשא כלשהו, ערמה מקומטת של בגדים שמצד אחד היו בה עניבת פוליאסטר דקה וז'קט מהבר־מצווה ומצד שני נעלי בלאנסטון חומות בהירות. וכן, יוני, אנחנו מדברים עליך.

ביקור בקינלנד או במסלול מרוצים דומה נמצא גבוה ברשימת הדברים שגבר צריך לעשות לפני שהוא מת,

ואם כשאתם שומעים "קנטאקי" אתם חושבים על צריף עץ עם חלון שבור, תחשבו שוב. באזור הזה מתגוררים כמה מעשירי ארצות הברית באחוזות ענק, אנשים שאין להם מה להתבייש ליד אילי קולנוע מהחוף המערבי או לווייתני וול סטריט מהמזרחי, וזה, כמו שהסביר לנו אחד המקומיים, אפילו בלי לספור את הסוסים בחוות הענק שלהם.

מסלול מרוץ כזה פתוח בסך הכל חודש בשנה, שבועיים במאי ושבועיים נוספים בספטמבר, ובטח לא תופתעו לגלות שאת מרב ההכנסות שלו הוא בכלל לא עושה מאנשים כמונו, שהשאירו 30 דולר על הסוסים הלא נכונים, אלא מטיפוח ומאימון וממכירות פומביות. "מכירות פומביות", סיפרה לנו מנהלת התקשורת של המסלול, "הן אמנות אמיתית. כל העניין הוא מי יושב ליד מי. מושיבים באותו חדר שניים שרוצים מאוד לנצח זה את זה, וככה הגענו בשנה שעברה לסוס שמחירו היה 8.5 מיליון דולר".

אנחנו לא אנשי קוקטיילים (בהנחה שאתם לא מחשיבים וויסקי וקרח לקוקטייל), וכנראה זה הדדי. אבל אם כבר הגעתם למרוץ סוסים בקנטאקי, דעו שכאן שותים מינט ג'וליפ. זה קוקטייל פשוט וקל: עלי מנטה, ברבן, סוכר ומים. אל תציקו עם המתכון, פשוט תמצאו דרך לערבב את כולם ביחד ובסוף תוסיפו קרח מרוסק ושימו בכוס מגניבה ממתכת.

פשטותו מעמידה אותו לצד קוקטיילים כמעט לגיטימיים לשתייה כמו מוחיטו, וקוקטיילים כמוהו אחראים לגידול המרשים בצריכת ברבן בשנים האחרונות. ועדיין זה קוקטייל, אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם הופכים את הדבר הזה לפומבי.

6. רוב

מייקרס מארק היא מזקקה קטנה וצעירה יחסית השייכת לג'ים בים הענק. היא מתגאה באגם פרטי שניזון ממעיין פרטי שמסנן את מימיו דרך אבן גיר קצת פחות פרטית, כי האבן היא מקור לגאווה גדולה למרבית המזקקות במדינה.

במייקרס מאמינים בכל מיני תהליכים שמעניקים ייחוד לאלכוהול שהם מזקקים, וזה לא מפתיע בהתחשב בעבודת היח"צנות המשובחת שלהם. אל התירס - שהוא יותר מ-51% מהתערובת כדי לשמור על הזיכיון לשם ברבן - מוסיפים כאן חיטה במקום שיפון, ושעורה. הזיקוק בדודי הנחושת כפול "כדי לסלק את הטעם המתכתי", כך הסביר לנו רוב, בנו של הבעלים. מכלי התסיסה עשויים מפיסות עץ ברוש, אחדות מהן בנות יותר מ־200 שנה.

במייקרס לא מאמינים בשנות יישון, וכל העניין הזה של ספירת שנים בחבית נראה להם מיותר לגמרי. שזה בסדר, אם לא מדברים על הטעם. את הטעם הזה אישרה מועצת שתיינים מיועדת הבוחנת את הטעם המתיישן בחביות לפחות חמש פעמים בתקופת האחסון והיישון. המועצה מחליטה שהטעם ראוי? יאללה, לתהליך ביקבוק שבסופו עוטפת שעווה אדומה את הפקק ואת הצוואר של הבקבוק.

7. ג'ק

בכניסה למזקקה היפהפייה והמתוירת לעייפה של ג'ק דניאלס מסתובב תרנגול פרא קטן. "זה", הסביר המדריך המשועשע שלנו בקול הבריטון שלו, "הוויילד טרקי היחיד שתראו פה".

המזקקה מיסודה של האגדה נמוכת הקומה נמצאת בלינצ'בורג, עיירת צווארון אדום שמנתה בערך 6,000 תושבים בתחילת העשור ומאז אף אחד לא ספר, שיש בה רמזור אחד שגם הוא לא תמיד עובד, ושכמעט כולם בה מועסקים - או מובטלים, תלוי במצב הכלכלה - סביב מפלצת הטנסי-וויסקי הזאת. במרכז העיירה יש כיכר קטנה ובה עשר חנויות שכולן מוכרות מזכרות העוסקות בדרך רשמית או לא כל כך רשמית במותג האגדי, וחוץ מהן יש עוד חנות אחת שדי מדהים למצוא אותה באמריקה בכלל, ובעיירה כל כך מתוירת בפרט.

בחנות, מתחת לשלט ישן ששייך לבית הקולנוע הקטן שהיה כאן פעם, מוכרים כמעט כל מה שראיתם בסרטים כמו "מיסיסיפי בוערת" וחשבתם שעבר מהעולם: דגל הקונפדרציה, ערכות להכנת אלכוהול ביתי, שלל מזכרות על גבול הנאו-נאציזם, וגם את המדבקות המקסימות האלה פה למעלה, שהיה לנו אומץ לצלם רק כי פתחנו את הבוקר בכמה צ'ייסרים בחוזק חבית. כנראה היינו היחידים שהתרגשו מהחנות הזאת, אם כי יצוין ששני השחורים היחידים שראינו באזור חלפו על פניה בריצה. כאמור, צ'ייסרים בחוזק חבית.

במזקקה של ג'ק דניאלס נתקלנו ברעיון שיווקי מבריק, אחד מאלה שהביאו אותם לראש מצעד המכירות של יצרני הוויסקי בעולם: תמורת 10,000 דולר אתה מוזמן לרכוש לעצמך חבית שלמה של ג'ק. כשיבוא השליח הוא לא יפרוק אצלך חבית מלאה בוויסקי אלא עם משטח שכולו בקבוקים - זה יוצא 240 בערך, שהם קצת יותר מ-40 דולר לבקבוק, אבל אל תתפסו אותנו במילה - ולצידם החבית שממנה הם בוקבקו ושמך מוטבע עליה.

הג'ק של הג'ק דניאלס(צילום: הלל פוסק)

מי מטורף מספיק לקנות חבית ויסקי, תשאלו את עצמכם? ובכן, במרכז המבקרים של ג'ק דניאלס יש חדר שכל הקירות שלו מכוסים בלוחות מבהיקים עם שמות הרוכשים, ובתשובה לשאלתכם יש שם חנות משקאות שכבר קנתה יותר מ-50 חביות. אבל הפרט הכי נחמד בחדר הזה הוא זהות הגוף שמחזיק בשיא הרכישות של חביות ג'ק. היינו מבקשים מכם לנחש מי זה, אבל זה אידיוטי כי אתם לא כאן, אז הנה זה מגיע: הצבא האמריקאי. ישבנו שם וניסינו לדמיין אחראי רכש ולוגיסטיקה קופץ לקנות חבית של ערק איילות, אבל משום מה התמונה הזאת פשוט לא התחברה.

אחד מאיתנו הוא לא חובב גדול של ג'ק דניאלס. זה לא מקרי בעיניו שכמעט תמיד מזמינים אותו עם משהו (ג'ק עם קולה הוא אחד הקוקטיילים היחידים בתבל שבהזמנה שלו נוקבים ספציפית בשם המותג של אחד ממרכיביו). אבל אי אפשר שלא להתפעל מהמקצוענות המדהימה שבה מתנהל המקום הזה, שלא לדבר על התקתקנות. שעה ארוכה של חישובים (כאמור, צ'ייסר בחוזק חבית) הביאה אותנו לנתון מדהים: מייצרים כאן ארבעה בקבוקים בשנייה.

למאסטר דיסטילר של ג'ק דניאלס קוראים ג'ף ארנט. הוא בסך הכל המזקק השביעי ב-143 שנות היסטוריה של המותג האגדי הזה, ומתברר שהוא נמצא כאן מספיק זמן ללמוד כמעט את כל משחקי הלשון הקשורים בקהל היעד. הקיצור B&B, למשל, מעיד שהוא מיועד לכולם - Bankers to Bikers. ל-LAD To DND יש משמעות דומה: Legal Age to Drink עד Damn Near Dead. אבל ברשותכם, בואו ניגש ישר לטעם.

המאסטר דיסטילר של ג'ק אוהב את הסינגל בארל, אבל אנחנו מעדיפים בהרבה את הג'נטלמן ג'ק. אם אתם אנשים של סקוטש, כמונו, תזרמו איתנו. לג'ק יש גם מוצר חדש בשם Tennessee Honey, והוא בדיוק זה: ג'ק דניאלס בדבש. נשמע לא משהו, אבל רשמו לפניכם לנסות צ'ייסר קפוא מהדבר הזה בהזדמנות הראשונה; זה זיקוק של הדרום האמריקאי בכוסית.

את הסיפור הכי מפורסם על ג'ק דניאלס האיש כבר סיפרנו כאן לא פעם. הוא הגיע למשרד, לא הצליח לפתוח את הכספת, בעט בה, שבר את הבוהן, והזיהום שהתפתח ממנה הרג אותו.

המסקנה המתבקשת מהענתיקה הזאת היא שאי אפשר לסיים ביקור כל כך עמוס בג'ק דניאלס בלי בדיחה ממש צולעת. לקראת סוף הסיור, ליד פסל של ג'ק שעמד על הסלעים, ביקש מאיתנו המדריך ללכת כמה צעדים אחורה ולהוציא מצלמות, ואז שלף את המשפט הנורא הזה: And here you can take a shot of Jack on the rocks.

8. עוד ג'ורג'

על בקבוקי הברבן של ג'ורג' דיקל כתוב Whisky בלי e. "זה לא כי כאן בטלהומה אנחנו לא יודעים לאיית", אמר המאסטר דיסטילר שלהם ג'ון לן ואחרי מחשבה קצרה הוסיף "רובנו", "אלא כי רצינו לבדל את הוויסקי שלנו מהוויסקי האמריקאי, ולכן החלטנו לכתוב את שמו כמו בסקוטלנד".

אלא שהאיות הוא ההבדל הפחות דרמטי בין דיקל - שהוא טנסי וויסקי בדומה לג'ק דניאלס - לבין ברבן. הטנסי וויסקי עובר את מה שנקרא "התהליך של מחוז לינקולן", שהוא סינון דרך שרוולי מתכת ארוכים שבתוכם פחם מעצי מייפל, מה שלטענת היצרנים גורם למשקה שלהם להיות חלק יותר וקל יותר לשתייה. שרוולי המתכת הארוכים והצפופים האלה נותנים איזשהו מושג על הבדלי הגודל בין מזקקה כמו דיקל לג'ק.

ברוכים הבאים לדיקל(צילום: הלל פוסק)

בדיקל יש שני שרוולי מתכת כאלה והם עובדים רק לפעמים, ובג'ק יש 74 כאלה והם עובדים 24/7. כך או כך, התהליך של מחוז לינקולן לא מאוד נפוץ, ויש בסך הכל ארבעה מותגים שונים של טנסי וויסקי בעולם: ג'ק דניאלס, ג'ורג' דיקל, קולייר ומקיל ופריצ'רדס.

יש מורשת קרב רצינית אצל עובדי המזקקות באזור, והסיפור שנשאר איתנו אחרי הביקור בדיקל היה ראיון העבודה של לן. כשנקבע לו הראיון, סיפר, הוא התייעץ עם כמה מקומיים איך להתחבב על ראלף דופס, המאסטר דיסטילר הקודם (והאגדי, כמובן. אין מאסטר דיסטילר לא אגדי). תביא קצת תמונות של ציד, יעצו לו כולם, כי כמעט כולם פה צדים. אבל לן לא החזיק רובה מימיו, וברגע האחרון הוא החליט לדחוף בין דפי המחברת שלו תמונה של ג'יפ ישן שעבד על שיפוצו בשנים האחרונות. ראיון העבודה, כצפוי, נמשך חצי שעה. את השעתיים הבאות הם בילו בלדבר על מכוניות, ואחריהן העבודה הייתה שלו.

אין הרבה שיניים בפה של לן, אבל על חסרונן הוא מכפר באותנטיות נדירה, ביופי של וויסקי ובהבנה עמוקה שוויסקי אמיתי עושים ביד ולא עם עכבר. דיקל היא אחת המזקקות היחידות שהמשפחתיות עדיין נוטפת מהן, ולא בשביל לספק את תאוותן של מצלמות התיירים. "האמת היא שכמעט כולם פה באזור קרובי משפחה", סיכם לן קצת לפני ארוחת צהריים שהיו בה בעיקר עוף מטוגן וסלט כרוב מתוק, "אבל רובנו מעדיפים לא להגיד איך בדיוק".

הדיקל, לצערכם, לא מגיע לארץ, אבל אם תצליחו לשים יד על שחור-התווית שלהם, שנקרא No8, לא תצטערו: מדובר בתערובת מעושנת ומפתיעה באיכותה של קרמל וחמאה.